תל"פ 2137/09

תקציר

עניינו של פסק הדין בביטול צווי הריסה שיפוטיים ל-51 מבנים בכפר ערבי-בדואי, שהוצאו במעמד צד אחד בשנת 1906. המבקשים, המתגוררים בכפר מזה כ-80 שנה, טענו כי יש לבטל את הצווים מאחר שהמשיבה לא עמדה בתנאים להוצאת צווים אלה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, לרבות חוסר היכולת לאתר את מבצעי הצווים, וכי השארת הצווים על כנם תפגע בזכויותיהם החוקתיות לקניין ולכבוד. עוד טענו כי המשיב לא הוכיח ביצוע עבירת בנייה וכי הנסיבות האישיות גוברות על כל אינטרס ציבורי בהריסה. מנגד, טען המשיב כי המבנים נבנו שלא כדין על אדמות מדינה, והצדיק את הצווים. עם זאת, השופט פסק לטובת המבקשים. השופט קבע כי המשיב עמד בתנאי סעיף 212, שכן נעשו מאמצים סבירים לאתר את העבריינים. כמו כן, העבירה של בנייה ללא היתר התיישנה והתקיימה תנאי נוסף. עם זאת, השופט הגיע למסקנה כי אין די באינטרס הציבורי בהוצאת הצווים כדי לגבור על נסיבותיהם האישיות של המבקשים. השופט הדגיש כי היעדר פתרון כולל לבדואים בנגב אינו צריך להוות הצדקה להמשך הבנייה הבלתי חוקית. לפיכך בוטלו צווי ההריסה, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו.