רע"א 8456/19

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט בחן האם אמנת מונטריאול מאפשרת פיצוי בגין נזקים לא ממוניים, כגון עוגמת נפש, עקב עיכובים במסירת כבודה. בעוד איבריה, חברת התעופה, טענה נגד פיצוי נזקים נפשיים, בטענה כי האמנה מכסה רק הפסדים ממוניים, בית המשפט לא הסכים. בפסק הדין הודגש כי סעיף 19 לאמנת מונטריאול אינו מבחין בין סוגי נזקים ועליו להקיף את כל צורותיו, לרבות רגשיות. בית המשפט הדגיש את כוונת האמנה להגן על האינטרסים של הנוסעים ולהבטיח פיצוי הוגן, המשקף שינוי מההתמקדות של אמנת ורשה בהגבלת אחריות המוביל. בית המשפט ציטט תקדימים משפטיים שונים, לרבות פרשנות מרחיבה יותר של "נזק" במשפט הבינלאומי, וציין חוסר אחידות בפרשנויות הגלובליות של האמנה, במיוחד בניגוד לעמדה המשפטית האמריקאית המגבילה יותר. בסופו של דבר, פסק הדין התיישר עם פרשנויות ידידותיות לצרכן, והכיר באחריותו של המוביל לנזק נפשי, המתאפשרת על פי לשון האמנה ותכליתה. בית המשפט דחה את ערעורה של איבריה והורה לחברת התעופה לשלם למשיבים שכר טרחה, ובכך אישר מחדש את זכויות הנוסעים לתבוע פיצויים בגין עוגמת נפש על פי דיני התובלה האווירית הבינלאומיים.