תמ"ש 40022-07-18

תקציר

הוריהם של בני זוג גרושים ביקשו כי כלתם לשעבר תפנה את הדירה בה התגוררה, שהייתה בבעלות התובעים, חותניה. הדירה נרכשה על ידי התובעים בשנת 2009, והכלה ובעלה לשעבר התגוררו בה ללא דמי שכירות באישור התובעים. לאחר גירושי בני הזוג, ביקשו התובעים כי הכלה תפנה את הדירה בתוך 90 יום. בעוד הבן נענה, גרושתו נשארה בדירה. לאחר מכן הגישו ההורים תביעה לפינויה, ודמי שימוש הולמים. הכלה טענה כי הדירה היא מתנה של חמיה, לחילופין, כי יש לה רשות בלתי חוזרת לגור בה, או כי אין לחייב אותה בדמי שימוש מטעמי צדק. עוד ביקשה להתנות את הפינוי בקבלת פיצוי כספי או ברכישת דירה אחרת עבורה ועבור ילדיה. בית המשפט פסק לטובת התובעים, ולא מצא כל ראיה לכך שהדירה ניתנה במתנה או כי לכלה היה אישור בלתי חוזר להתגורר בה. כמו כן, בית המשפט קבע כי הצדק אינו מחייב כל פיצוי כספי עבור הנתבעת, שכן היא לא השקיעה בדירה ולא הובטחה לה הדירה כתנאי לנישואיה. עם זאת, השופט לא הורה על פינוי מיידי, והעניק לנאשם ארבעה חודשים לפנות את המקום. עוד קבע בית המשפט כי על הנתבעת לשלם לתובעים דמי שימוש הולמים, המוערכים בכ-5,000 ₪ לחודש, ממועד פסק הדין ועד לפינויה. סכום זה כלל גם מחצית משכר טרחת המומחה. הנתבע היה אחראי גם להוצאות המשפט ולשכר טרחת עורך הדין, שהסתכמו ב-15,000 ₪. בפסק הדין נקבע כי אם האגרות לא ישולמו במועדן, הן יצברו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.