ע"א 1581/98

תקציר

הערעור בפני בית המשפט העליון הוגש בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי כי חוזה מכר חלקת מקרקעין בטל. החוזה נחתם בין נתיבי איילון בע"מ (המערערת) לבין חברת בשורא ייזום וקידום פרויקטים בע"מ (המשיבה) לאחר שהאחרונה זכתה במכרז לרכישת הנכס של הראשונה. על פי החוזה, היה על המערערת למכור את זכויותיה בנכס למשיב ולקחת על עצמה את העברת הזכויות הללו. עם זאת, בחוזה לא צוין הצורך לקבל את אישור שר הפנים למכירה, כנדרש בחוק. משאישור זה לא התקבל תוך זמן סביר, ביקש המשיב מבית המשפט לפסוק את בטלות החוזה, ובית המשפט המחוזי קיבל זאת. המערערת טענה כי החוזה נועד להעביר זכויות ספקולטיביות, וכי היה על המשיב לדעת על הצורך באישור השר. בית המשפט העליון חלק עליו וקבע, כי מטרת החוזה הייתה להעביר את מלוא זכויות הבעלות למשיב, וכי המערערת התחייבה במשתמע לקבל את אישורו של השר. לפיכך, מצא בית המשפט כי המערערת הפרה את החוזה בכך שלא מילאה התחייבות זו. לחילופין, קבע בית המשפט כי גם אם האישור היה תנאי השעיה, חלף זמן סביר למימושו. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי המשיב טעה, וקבע כי המשיב אכן סבר שהמערערת היא בעלת הזכויות בנכס וכי טעות זו מצדיקה את ביטול החוזה. לבסוף, קבע בית המשפט כי הראיות הנוספות שהגישה המערערת – כי בסופו של דבר ניתן אישור השר – אינן משפיעות על התוצאה, ועל כן דחה את הערעור ואישר את ביטול החוזה.