ב"ל 35996-12-21

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב תביעה לדמי אבטלה של אדם שעבד בעסק של אביו. התובע טען כי הוא עובד העסק ונשללו ממנו שלא כדין דמי אבטלה על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי התובע אינו עובד אלא בן משפחה העובד בתפקיד שאינו חיוני. לאחר בחינת הראיות שהוצגו, פסק השופט לטובת התובע. פסק הדין הכיר בכך שהתובע אכן עבד בעסק באופן קבוע ומילא תפקיד חיוני במחלקת המכירות. למרות הקרבה המשפחתית ופערים מסוימים בראיות שהוצגו, השופטת שוכנעה כי התובע עבד בחברה בתפקיד שאחרת היה צריך לאייש על ידי עובד. עוד הכירה השופטת בכך שעבודתו של התובע הייתה בפיקוח אביו וכי שולמה לו משכורת, למרות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם הסכום המוסכם. בנוסף, מצאה השופטת כי דברי האב והראיות שהוצגו תומכים בטענה כי העסקתו של התובע הושפעה מהקשר המשפחתי ביניהם. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את היותו שכיר. עוד ציינה השופטת כי עבודתה של התובעת הייתה הכרחית וכי עובדים נוספים נקלטו בעבר לתפקידים דומים. כוונת האב להעביר בסופו של דבר את העסק לבנו לא שינתה את יחסי עובד-מעביד, מה גם שמטרה זו לא מומשה בפועל. לסיכום, קבעה השופטת כי התובע אכן היה עובד וזכאי לדמי אבטלה. עוד צוין בהחלטה כי לא ייפסקו הוצאות מאחר והתובע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי. פסק דין זה מאפשר לתובע לקבל את דמי האבטלה שתבע וכן מהווה תקדים למקרים דומים של יחסי עבודה פנים-משפחתיים.