עת"מ 41226-01-14

תקציר

העותרת ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מצויים במחלוקת ממושכת על רישום זכויותיה של העותרת במקרקעין מסוימים. הליך משפטי בנושא זה תלוי ועומד בימים אלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. העותר, המתגורר בסמוך למצוק ביפו, מבקש להקים גדר זהה לגדר קודמת שקרסה, סביב חלקת גן זיכרון (חלקה 38) הצמודה לרכושו, השייך למינהל. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ("הוועדה המקומית") סירבה לדון בבקשת העותרת להיתר בנייה משני טעמים: ראשית, משום שהמינהל סירב לחתום על הבקשה, ושנית, משום שהקרקע מיועדת לצורכי חוף. גם הוועדה המקומית הביעה את דעתה כי יש לשמר את חלקה 38 כאתר הנצחה. ועדת ערר ("ועדת הערר") דחתה ערעור על החלטה זו, בעיקר בשל ניגוד עניינים, שנגרם עקב ייצוג משותף של ועדת הערר והמינהל על ידי פרקליטות המדינה, מה שגרם לוועדה להרגיש "כבולה לצד הפורמאלי". ועדת הערר התלוננה גם על הפער בין הרטוריקה של הגופים השונים התומכים בשימור האתר ועל חוסר המעש שלהם בהכרזה על האתר כאתר מורשת. הוועדה הגיעה למסקנה כי היא "חסרה ישועה" ונאלצה לדחות את הערעור. בית המשפט הפך את החלטות הוועדה המקומית וועדת הערר. בית המשפט קבע כי סירובם לדון בבקשת העותר לגופה בשל סירוב המינהל לחתום עליה, הוא פורמליסטי, בלתי מידתי ומוקדם מדי, שכן שאלת זכויותיו של העותר במקרקעין תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי ייעודה התכנוני של הקרקע כחוף ים אינו מצדיק סירוב להקמת גדר, מה גם שקיומה של הגדר הקודמת לא פגע בהליכי התכנון. בית המשפט מתח ביקורת על עמדותיו הסותרות של המינהל לאורך כל ההליך ועל ניסיונו להפיק תועלת מהמצב ולהשתלט על החלקה ללא הכרעה שיפוטית. היא ציינה את הקונצנזוס בין גופים רשמיים שונים, ובהם הוועדה המקומית והמינהל (בפני ועדת הערר), כי יש לשמר את המקום כאתר הנצחה, ומצאה כי עמדת הוועדה המקומית אינה עקבית מבחינה פנימית. בית המשפט דחה גם את טענת המינהל כי יש לדחות את בקשת העותר משום שהוגשה בדיעבד, וקבע כי טענה זו לא שימשה טענת סף בהחלטות הוועדה המקומית וועדת הערר. בית המשפט הורה לוועדת הערר לקיים דיון לגופה של בקשת העותר, גם ללא חתימת המינהל, והורה למינהל ולוועדה המקומית לשלם לעותר הוצאות בסך 35,000 ₪ ו-15,000 ₪, בהתאמה.