ע"פ 8703/96

תקציר

המערער הואשם בהתנהגות מאיימת ולאחר עדות עד, הועבר התיק לשופט חדש. השופט החדש החליט שלא לשמוע שוב את עדי התביעה והסתמך על עדויות קודמות שלהם ועל עדותו של המערער עצמו, שסתרו את גרסתם לאירועים. השופט מצא את עדי התביעה אמינים והרשיע את המערער, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי. הערעור לבית המשפט העליון התמקד בהערכות המהימנות של שופט שלא שמע את העדים. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שממצאי מהימנות מבוססים בדרך כלל הן על התרשמות והן על שיקולים הגיוניים, שופט יכול להכריע בהכרעת דין על סמך דברי עדים שלא נמסרו בפניו במצבים מסוימים, לרבות כאשר תיק מועבר לשופט אחר. בית המשפט קבע כי ממצאי המהימנות של השופט הנוכחי הגיוניים ותקפים ולכן אישר את ההרשעה. השופט חשין חלק על כך, וטען כי הרשעה אינה צריכה להתבסס אך ורק על עדויות עדים שלא נשמעו על ידי השופט, במיוחד כאשר לא היו נסיבות חריגות וניתן היה לשמוע את העדים בקלות.