ע"פ 765/84

תקציר

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשוד ונידון לשמונה שנות מאסר בגין ביצוע העבירה האמורה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. ההרשעה התבססה בעיקר על עדויותיהם של שני עדי מדינה שהיו שותפים לפשע. המערער ערער על הרשעה זו וטען כי אין די בעדויותיהם של עדי מדינה שהיו שותפים לפשע כדי להרשעה, וכי אין ראיות נוספות התומכות בעדויות. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מוצדקת. לדברי בית המשפט, המחוקק מבחין בין שותף רגיל לבין שותף לפשע של עד מדינה, ונזקק לסיוע נוסף רק עבור האחרון. בית המשפט הסביר כי הסיוע הנדרש לעדותו של עד מדינה אינו צריך לכסות את כל חלקי ופרטי העבירה, אלא רק חלק מהשתלשלות האירועים המהווה חלק מביצוע העבירה. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי עדותו של עד מדינה אחד סייעה במידה מספקת לעדותו של האחר, וכי בית המשפט המחוזי ניתח והעריך כראוי את העדויות, למרות חסרונותיהם של העדים. כמו כן, עמד בית המשפט על חלקו של המערער בעבירה ועל תחולתם של סעיפים 26, 26(3), 27 ו-28 לחוק העונשין, והדגיש כי יוזמים, עורכי דין ויועצים נושאים באחריות שווה למעשה, גם אם לא נכחו פיזית בזירת העבירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא יתערב בעונש שהוטל, ולכן שני חלקי הערעור נדחו.