דב"ע נו/1 - 91

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות מספר הימים הקבוע בסעיף 127ז(ג) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי ניתן להציע למובטלים מתחת לגיל שלושים וחמש כל עבודה המתאימה לבריאותם ולכושרם הגופני, ללא קשר לעבודתם הקודמת או הכשרתם, לאחר שישים יום מה"מועד הקובע". המערערת, שנרשמה כמחפשת עבודה, טענה כי יש לחשב את שישים הימים רק על בסיס ימי עבודתה, למעט ימי עבודתה מיוזמתה. היא מצאה עבודה בכוחות עצמה למשך חודש, שלטענתה הייתה צריכה לאפס את שישים הימים הנזכרים בחוק. עם זאת, פסיקת בית המשפט צידדה בשירות התעסוקה וקבעה כי כוונת המחוקק מאחורי תקופת שישים הימים הייתה לעודד את המובטלים למצוא עבודה במהירות. בית המשפט הדגיש כי פשוטו של החוק אינו מבחין בין סוגים שונים של ימים בתוך תקופת שישים הימים, וכי פרשנות החוק כפי שהציעה המערערת תוביל לבחינה מחודשת מקיפה של תרחישים רבים אחרים הכוללים, למשל, ימי מחלה או ימי מילואים. לפיכך, שישים הימים הנזכרים בחוק מחושבים ללא הבחנה בין אבטלה לימי עבודה, והערעור נדחה.