רע"א 1206/20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לתביעת רשלנות רפואית שהוגשה בשנת 2015. בתביעה נטען כי המשיב לא פיקח כראוי על הריונה של המבקשת, וכתוצאה מכך נולד ילד עם שיתוק מוחין. המבקשים ביקשו לתקן את תביעתם ולהצטרף לאגודת הצדקה האסלאמית אל-מקאסד בירושלים, הידועה גם בשם בית החולים אל-מקאסד, כנתבעת נוספת. בית החולים היה מעורב בהריונו ובלידתו של בנה של המבקשת, אך שמו לא צוין בתביעה הראשונית. בקשת המבקשים לתקן את התביעה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, בנימוק שהתביעה נגד בית החולים התיישנה על הסף, וכי תצהיר בית החולים אינו מהווה הודאה ברשלנות. המבקשים ערערו על החלטה זו, וטענו כי תצהיר בית החולים מהווה הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולכן תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל במועד התצהיר. עוד טענו המבקשים, כי לא יכלו לתבוע את בית החולים קודם לכן משום שלא היה בידיהם תיעוד של ביקוריו של המבקש בבית החולים. הערעור נדחה. בית המשפט קבע כי תצהיר בית החולים אינו עולה כדי הודאה "מפורשת ומלאה" ברשלנות, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. זאת ועוד, טענת המבקשים בדבר היעדר רישומים נמצאה בלתי נתמכת, שכן המבקשים היו מודעים לביקורים בבית החולים, כפי שעולה מחוות דעתם המומחית. כתוצאה מכך, נדחתה הבקשה לצרף את בית החולים כנתבע, בנימוק שהתביעה נגדו התיישנה. ערעורם של המבקשים על החלטה זו לא צלח, ובקשתם למתן רשות ערעור נדחתה. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו אין לאפשר לתובעים לתקן תביעות כדי לעקוף את תקופת ההתיישנות, ומהווה תקדים לפרשנות סעיף 9 לחוק ההתיישנות במקרים דומים.