ע"פ 950/80

תקציר

בית המשפט העליון אישר את הרשעתו וגזר דינו של המערער בגין אונס וניסיון אונס. הערעור התמקד באמינות מסדר הזיהוי ובראיות התומכות בעדויות המתלוננים. בית המשפט העליון קבע כי חוסר אמון בזיהוי מתעורר רק אם יש הוכחה שמזהה ראה את הנאשם לפני מסדר הזיהוי. במקרה דנן, הנהלים ננקטו כראוי, וזיהויים של המתלוננים נקבע כאמין על ידי בית משפט קמא, דבר שערכאת הערעור לא מצאה עילה לערער עליו. בית המשפט התייחס גם לסתירות בדברי המתלוננים, וקבע כי אם מוסברים באופן הגיוני, אין בהם כדי לפסול את אמינותם. האליבי שמסר המערער נדחה על ידי בית משפט קמא כבלתי אמין. יתר על כן, בית המשפט מצא כי פרטים שמסר המתלונן השני על הרכב ונסיבות העבירה מהווים ראיה עצמאית, אשר חיזקה את עדויות המתלוננים. בנוסף, מצבם הנפשי של המתלוננים לאחר התקיפות נחשב לעדות תומכת לחוסר נכונותם באירועים. בית המשפט העליון הכיר בכך שהמערער טען נגד הסתפקות בראיות התומכות, בקובעו כי דחיית אליבי בלבד אינה שקולה לאישוש עדויות. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההסכמה המשמעותית בין תיאורי המתלוננים לבין מאפייני רכבו של המערער מספקת תמיכה נדרשת. הכרעת הדין הדגישה את החשיבות של הטלת עונשים מרתיעים על עבירות מין כדי להגן על חירויות החברה, לדחות את הערעור ולאשר את עונש תשע שנות המאסר, תוך הדגשת ההשפעה המתמשכת של העבירות ועברו הפלילי של המערער.