ת"א 42185-12-20

תקציר

השופטת מצאה כי טענת התובעת כי הרופא החליט על דעת עצמו להסיר נגע מהקרקפת שלה ללא הסכמתה אינה משכנעת. מהראיות עולה כי התובעת עצמה הפנתה את הרופא לנגע הנוסף בראשה במהלך הניתוח להסרת נגע אחר ממצחה, לו הסכימה. השופט מצא את גרסתו של הרופא לאירועים הגיונית יותר ועולה בקנה אחד עם הנסיבות. גם אם הרופא הבחין קודם בנגע הראש, התובעת לא הסבירה באופן מניח את הדעת מדוע לא תסכים להסרתו, מה גם שהוא דומה לנגע המצח שהסכימה להסירו. זאת ועוד, השופטת קבעה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה בדבר היעדר הסכמה מדעת, וכי גם אם כן, לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין היעדר ההסכמה הנטענת לבין החלטתה לעבור את ההליך. באשר לטענה לפגיעה באוטונומיה, קבעה השופטת כי לא הוכחה פגיעה בסיסית בזכות וכי אין די בתחושות חוסר שביעות הרצון הסובייקטיביות של התובע כדי להצביע על פגיעה כזו. השופטת ציינה כי תחושותיה של התובעת נבעו בעיקר מהצורך בתפירה נוספת לאחר הניתוח. עוד ציינה השופטת כי שיקולי מדיניות מזהירים מפני הרחבת היקף הפגיעה בפגיעה באוטונומיה. לפיכך, נדחתה גם התביעה לפגיעה באוטונומיה. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את תביעת התובעת במלואה והורתה לה לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בהתחשב במצבה האישי והרפואי. הסכום נקבע על 3,500 שקל, שישולמו בתוך 30 יום.