בר"מ 11612/05

תקציר

בית המשפט דחה ערעור על החלטה שלא לפצות מפעיל בית דיור מוגן לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. המערערת טענה כי תכנית מתאר פגעה ברכושם בכך שצמצמה את מספר הכניסות למרכזם. טענת המערער נדחתה על ידי ועדה מקומית, ושמאי ממונה מצא כי כל פגיעה במקרקעין של המערערת עולה על תועלת התכנית. החלטת השמאי, שאושרה על ידי ועדת הערר, התייחסה הן להשפעות החיוביות והן להשפעות השליליות של התכנית על שווי הקרקע, שהיא הגישה הראויה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. גם בית המשפט המחוזי ופסק הדין הנוכחי אישרו גישה זו. טענות המערערים כי השמאי לא היה מוסמך לשקול את יתרונות התכנית וכי נפגעה זכותם לשימוע הוגן נדחו. בנוסף, אישר בית המשפט את סמכותה של ועדת הערר לחייב את המערער בהוצאות, נוכח תפקידן המעין-שיפוטי של הוועדות. עוד צוין בפסק הדין כי טענת המערערת ביחס לתכנית קודמת שהשפיעה על כניסות הקרקע הייתה נפרדת ועדיין תלויה ועומדת. ככלל, בקשת רשות הערעור נדחתה, תוך קיום החלטות הערכאות הנמוכות יותר.