ע"פ 16921-03-22

תקציר

בטח, הנה ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על המידע שסיפקת: **ניתוח משפטי: ע"פ 16921-03-22 רפאל שגיא נ' מדינת ישראל** **מבוא** בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בהרכב הנשיאה רויטל יפה-כ"ץ, השופט יואל עדן והשופט יואב עטר, דחה ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום באשקלון, שהרשיע את המערער, רפאל שגיא, בעבירות איומים (סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) והעלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). הערעור התמקד בהכרעת הדין בלבד. **עובדות המקרה וכתב האישום** כתב האישום ייחס למערער שתי עבירות עיקריות: 1. **איומים:** ביום 1.8.19, בעקבות שיחת טלפון עם השוטרת אתי פדידה בנוגע להיעדר רישיון עסק, איים המערער עליה באומרו: "אני מגיע למשטרה עם נשק ויורה בכולם", במטרה להפחידה או להקניטה. 2. **העלבת עובד ציבור:** ביום 10.8.19, שלח המערער מכתב למפקד תחנת המשטרה באשקלון, שבו כינה את אנשי רישוי העסקים "חלאת הגזע והמין ותתי אדם", "מוטציות מצורעות מפגרות חולניות והכי נוראיות שיש", והוסיף כי "חבל שהיטלר לא סיים עם המלאכה שלו". **טענות המערער ובית משפט השלום** המערער, אשר בחר שלא להיות מיוצג בחלק ניכר מההליך, הכחיש את המיוחס לו, או טען כי הדברים הוצאו מהקשרם, התייחס לעבר רחוק, וסירב להתייחס באופן ישיר לחלק מהטענות. בית משפט השלום (כב' ס. הנשיא ע' חולתא) הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות. במסגרת ההגנה, הגיש המערער, לאחר מינוי סנגור, בקשה לביטול כתב האישום בטענה לניגוד עניינים קיצוני, פגמים חקירתיים, העמדה לדין בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, וכן טענות לגבי עצם קיום העבירות. בית המשפט דחה את הטענות המקדמיות וקבע כי המערער נהג באופן מקל וסלחני, לא נמצא פגם בחקירה או בהעמדה לדין, והדברים שנכתבו מהווים דברי נאצה החורגים מגדר חופש הביטוי. **טענות הצדדים בערעור** * **המערער:** חזר על טענותיו מבית משפט השלום, תוך התמקדות בכך שהעלבת עובד הציבור אינה מכוונת לעובד ספציפי, אלא לרשות באופן כללי, וכי פסק הדין בעניין האיומים קצר ואינו מנומק דיין. כמו כן, נטענו טענות לגבי סתירות בעדויות התביעה. * **המשיבה:** טענה כי הכרעת הדין מבוססת, בית המשפט קיבל את עדות השוטרת, וכי האמירות, גם אם כלליות, מכוונות לאנשים המבצעים את עבודתם ולכן יש בהן כדי העלבה. **ניתוח בית המשפט המחוזי: עקרונות משפטיים וחידושים** בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וחיזק את קביעות בית משפט השלום תוך מתן דגש על העקרונות המשפטיים הבאים: 1. **אי-התערבות בקביעות עובדתיות של דרגה קמא:** * **עקרון:** בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט השלום, במיוחד כאשר אלו מבוססות על התרשמות ישירה ממהימנות עדים. * **יישום:** הדבר בא לידי ביטוי בקבלת עדותה של השוטרת אתי פדידה, עליה נבנה חלק הארי של הרשעת המערער בעבירת האיומים. בית המשפט קבע כי היא העידה באופן קוהרנטי, כנה ואמין, וכי המערער התחמק ממתן תשובות ברורות, תוך שהוא מעלה טענות סותרות ובלתי מבוססות. 2. **עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין):** * **התקיימות היסוד העובדתי והנפשי:** בית המשפט קבע כי האיום ("אני מגיע למשטרה עם נשק ויורה בכולם") היה ברור, בוטה, והוכח באמצעות עדותה של השוטרת, אשר בית המשפט נתן בה אמון מלא. * **דחיית טענת "ניגוד עניינים" ו"אינטרס אישי":** בית המשפט דחה את הטענות כי פעולתה של השוטרת נבעה מאינטרס אישי או ניגוד עניינים. נקבע כי חובתה כשוטרת הייתה לדווח על איום בוטה כלפי שוטרים, והעלאת הדברים על זכרון דברים והעברתם לגורמים הרלוונטיים היא פעולה תקינה ומחויבת. * **הקשר האיום לנושא רישיון העסק:** בית המשפט הדגיש כי האיום עומד בפני עצמו ואינו תלוי בסוגיית רישיון העסק. עצם האיום, באשר הוא, מהווה עבירה, ללא קשר לטענות המערער בנוגע לרישיונו. 3. **עבירת העלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין):** * **העקרונות הפרשניים של העבירה:** בית המשפט הרחיב לגבי הדין החל על עבירת העלבת עובד ציבור, תוך הסתמכות על פסיקות בית המשפט העליון (דנ"פ 7383/09 אונגרפלד נ' מ"י, רע"פ 5991/13 סגל נ' מ"י). הובהר כי נדרשים שני מבחנים עיקריים: * **המבחן התוכני:** תוכן הדברים צריך לפגוע בליבת כבודו של עובד הציבור, באופן מהותי וקשה, ולהקרין על יכולת תפקודו ועל השירות הציבורי. יש לשקול את הערך המוגן (כבוד עובד הציבור) מול ההגנה על חופש הביטוי. * **המבחן ההסתברותי (וודאות קרובה):** נדרשת ודאות קרובה לפגיעה משמעותית באינטרס הציבורי. מבחן זה מחמיר יותר מ"אפשרות סבירה". יש לשקול שיקולים כבכירותו של עובד הציבור, היקף תפוצת הביטוי, והבאת העלבון לידיעת עובד הציבור. * **יישום במקרה זה:** בית המשפט קבע כי דברי המערער ("חלאת הגזע והמין", "מוטציות מצורעות", "חבל שהיטלר לא סיים") מהווים "דברי נאצה חמורים" החורגים באופן קיצוני מחופש הביטוי. * **המבחן התוכני:** הדברים פוגעים קשות בליבת כבודם של אנשי רישוי העסקים, ואינם מהווים ביקורת עניינית, אלא "ניבולי פה נחותים" ו"איחולי מוות משפילים" בהקשר הנאצי. * **המבחן ההסתברותי:** המכתב כוון לרישוי עסקים אשקלון, שהטיח בו המערער את הדברים הקשים. עצם העובדה שהמכתב הועבר לידיעתם (לרבות צילום והשארתו ביומן) והודע כי כוון למפקד התחנה, מהווה קיום של "ודאות קרובה" שהדברים יגיעו לידיעת עובדי הציבור הרלוונטיים. * **דחיית טענת "הכללה" והפניה לרשות ולא לאדם ספציפי:** בית המשפט דחה את הטענה כי הדברים כוונו לרשות באופן כללי ולא לעובד ציבור ספציפי. נקבע כי דברי ההעלבה קיצוניים ומופנים באופן ברור לאנשי רישוי העסקים של אשקלון, אשר טיפלו בעניינו של המערער. גם אם אין שם של אדם ספציפי, הפגיעה היא באנשים המרכיבים את המחלקה. * **חידוש/הדגשה:** בית המשפט הדגיש כי "חופש הביטוי... אין משמעותו החופש להתבטא באופן כה קיצוני, בהקשר כה קשה, בוטה ופוגעני, של נאצים, ושל מוות." הובהר כי יש להגן על עובדי ציבור מפני התבטאויות שכאלה, וכי המישור הפלילי הוא הדרך להציב גבול לפגיעה כה קיצונית. 4. **הגנה מן הצדק ופגמים בחקירה:** * **דחיית הטענות:** בית המשפט דחה מכל וכל את הטענות לניגוד עניינים, פגמים בחקירה, חקירה מוטה, וטענות להגנה מן הצדק. נקבע כי החקירה וההעמדה לדין בוצעו כראוי, ולא נמצא פגם אישי בהתנהלות המתלוננת. 5. **התמודדות עם המערער כעד:** * **התחמקות ואי-רלוונטיות:** בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותו של המערער כעד, שנטה להתייחס לאירועים רחוקים, התחמק ממתן תשובות ישירות, והציג טענות סותרות. בית המשפט אף ציין כי התנהלות זו, גם לאחר מינוי סנגור, הייתה בעייתית. * **הכרה באחריות:** אף שהמערער העלה טענות הגנה, הכרעת הדין מצאה שהוא עצמו אישר חלק ניכר מהעובדות ואף חיזק דברים מסוימים במהלך המשפט, כולל עמידתו מאחורי המכתב "מילה במילה". **מסקנות והשפעה** פסק הדין מחזק את ההגנה על עובדי הציבור מפני איומים והעלבות קיצוניות, גם כאשר המערער מנסה לערער על ההליך באמצעות טענות פרוצדורליות או טענות לגבי פרשנות העבירה. בית המשפט המחוזי, בהתבססו על בית משפט השלום, הדגיש כי חופש הביטוי אינו מוחלט ואינו מעניק חסינות להתבטאויות שנכללות בגדר "דברי נאצה" ופוגעות באופן קיצוני ומהותי בכבודם של עובדי ציבור, גם אם מדובר במחלקות שלמות ולא באדם בודד. הדגש על הוכחת "וודאות קרובה" לפגיעה באינטרס הציבורי, במיוחד בהקשר של העלבת עובד ציבור, נותר כלי חשוב בהגדרת גבולות העבירה, אך במקרה זה, קיצוניות הדברים וההקשר הנאצי סיפקו את הבסיס להתקיימות מבחן זה.