ת"א 47380-02-16

תקציר

בין השנים 2002-2008 צבר התובע 27 דוחות חניה שלא שולמו באילת. בשנים 2009-2012 ניסתה עיריית אילת, הנתבעת 1, לגבות את החוב באמצעות הנתבעת 2, שוהר פתרונות בע"מ. בשנת 2009 הוצא לתובעת צו כינוס נכסים ובשנת 2010 ניתן לה צו פשיטת רגל. מאמצי הגבייה הופסקו והתחדשו בשנת 2014 לאחר שניתן לתובע צו פיטורים רגיל. בשנת 2015 הטילו הנתבעים עיקול על חשבון הבנק של התובעת בגין הכרטיסים שלא שולמו. התובעת טענה כי הנתבעים עשו לה עוול בכך שכפו עליה עיקול שלא כדין והשמיצו אותה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע ידע על דוחות החניה והחובות הכרוכים בהם. הודעות על הכרטיסים נשלחו לכתובתו הידועה של התובעת והחובות לא נפסקו על פי חוק עקב פעולות גבייה שנקטו הנתבעים בהפרש של שלוש שנים זה מזה. בית המשפט קבע כי עיקול חשבון הבנק היה כדין, ודחה את טענת לשון הרע של התובע. זאת ועוד, פלטי המחשב שהוצגו על ידי נאשם 2 הוכרו כאותנטיים ומהימנים, חרף שלא עמדו בדרישות הרישומים המוסדיים. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.