ת"א 39010-09-17

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה נסובה סביב השאלה האם נייר חדרה רכשה זכות תביעה מחברה בעקבות הסכם רכישה. פעילות החברה, לרבות נכסיה והתחייבויותיה, הועברה לנייר חדרה, אך הנתבעים טוענים כי זכות התביעה בגין אירוע ההצפה לא צוינה במפורש בהסכם ולכן נשארת בידי החברה. עם זאת, בית המשפט קובע כי זכות התביעה אכן הועברה לנייר חדרה במסגרת הסכם הרכישה, שכן סביר להניח כי כוונת שני הצדדים הייתה להעביר את כל הנכסים והזכויות, לרבות זכות התביעה. בנוסף, ההעברה תקפה "על פי דין" שכן היא התנהלה במסגרת הליך פירוק מרצון בפיקוח מפרק, המקנה למפרק סמכויות רחבות המקבילות לאלו של מפרק שמונה על ידי בית המשפט. הליך זה, על אף היותו מחוץ למשפט, נתון לפיקוח פוטנציאלי של בית המשפט ולכן יש להתייחס אליו כאל הליך "על פי חוק". בעוד שסעיף 22 לפקודת הנזיקין אוסר על הגשת תביעות נזיקין, בית המשפט טוען כי מקרה זה מייצג נסיבה מיוחדת שבה נדרשת פרשנות מרוככת של החוק. יתר על כן, בית המשפט מסרב להרים את מסך התאגיד, שכן בקשה זו הוגשה בשלב מאוחר של ההליך והחברה כבר פורקה, ולכן הרמת המסך לא תשרת שום מטרה משפטית. לבסוף, בית המשפט קובע כי דוקטרינת המיזוג דה פקטו אינה ישימה לעסקת הרכישה, שכן הסכם הרכישה היה למכירת נכסים וארגון מחדש, והדין הישראלי אינו מכיר במיזוגים דה פקטו. בסיכומו של דבר, השופט מחליט כי לנייר חדרה הזכות החוקית לנהל את התביעה בגין אירוע ההצפה ומורה לנתבעים לשלם הוצאות בסך 30 אלף שקל בתוך 45 יום.