עב"ל 31965-11-22

תקציר

לאחר בחינה מעמיקה של חומרי התיק וטיעונים בכתב ובעל פה, הגיע בית המשפט למסקנה לדחות את הערעור בעיקרו, תוך התייחסות להבהרות ספציפיות בפסקה 39. המסגרת המשפטית נשענת על הוראות חקיקה לחישוב דמי פגיעה, ובפרט סעיפים 92 ו-97 לחוק, הקובעים כי פגיעה בעבודה מזכה אדם בחישוב שכר מסוים. פסק הדין מתווה את המתודולוגיה לקביעת "השכר הרגיל" תוך התחשבות בהכנסה המבוטחת המחולקת על פני רבע השנה שקדמה לפגיעה. היא מציינת את סמכותו של השר להתאים את התחשיבים כאשר אלה אינם משקפים נאמנה את שכרו הרגיל של הפרט. התקנות מסווגות עובדים באופן רחב ומתייחסות לשיטות חישוב שונות המתאימות לסוגי תעסוקה שונים, תוך שימת דגש על עקרונות של רציפות הכנסה ושיקוף השתכרות אמיתית לפני הפגיעה. לגבי עובדים עונתיים כמו המערער חלה תקנה 6(א), המיישרת את דמי הפגיעה שלו עם שכר רגיל, המחושב החל מרבע השנה שקדמה לפגיעה. למרות חישובים אלה העלולים להחליף את הכנסתו העתידית שאבדה בחסר, בית המשפט טוען כי המסגרת הרגולטורית חלה באופן אחיד, ולעיתים מיטיבה עם התובעים או פוגעת בהם, בהתאם לנסיבות הספציפיות שלהם. מסקנת ההחלטה היא כי שכרו הרגיל של המערער צריך להתבסס באופן סביר על השתכרות העבר בהתאם להנחיות הסטטוטוריות, ודוחה את תביעתו להכנסות עתידיות צפויות כדי להשפיע על דמי הפגיעה. ההחלטה נוגעת גם לחישוב הגמלה ארוכת הטווח לפי תקנה 9, תוך הבחנה בין קצבאות הפגיעה הנוכחיות לבין קצבת הנכות ארוכת הטווח. בסופו של דבר, הערעור נדחה, בכפוף לבחינת חישוב מחדש של ההשתכרות אם יוצגו בפניו ראיות נוספות בנוגע לפערי שכר ספציפיים שפורטו בהודעות קודמות של המוסד.