בג"צ 602/77

תקציר

העותר, נהג מונית, הגיש בקשה לרישיון מונית לפי תקנות התעבורה, שתוקנו בשנת 1974. עם זאת, בקשתו נדחתה פעמיים על ידי ועדת הערר למוניות. החלטות הוועדה היו פגומות מבחינה פרוצדורלית ומהותית. ראשית, הרשות והוועדה התנכלו לעותר בכך שהעלו את אותה נימוק לדחייה פעמיים, דבר שגרם לשיהוי מיותר ופגע ביכולתו לערער על החלטתם ביעילות. שנית, הוועדה שגתה בכך שפרשה את המונח "כוח עליון" בתקנות באופן צר, ולא הכירה בדיכאון הנפשי של העותר כסיבה מוצדקת להפסקת הנהיגה הקצרה שלו. שלישית, הרשות לא סיפקה נימוק כולל לדחייה בתגובתה הראשונה לבקשת העותר, אלא העלתה עילות פסילה חדשות בשלב מאוחר יותר. גישה מקוטעת זו להצדקת הכחשתם לא הייתה הוגנת כלפי העותר. זאת ועוד, גם החלטת הוועדה בעניין הרשעתו הקודמת של העותר נפלה פגם. התקנה המדוברת נוסחה בצורה מעורפלת, מה שהוביל לאתגרי פרשנות. בנוסף, הרשות והוועדה לא שקלו את נסיבות העבירה של העותר, שהיא עבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי. הנסיבות הצביעו על כך שרשלנותו של העותר הייתה מינורית יחסית, אך הרשות והוועדה הגיעו למסקנה בלתי סבירה כי העבירה פגעה ביכולתו להפעיל מונית. מטעמים אלה פסק בג"ץ לטובת העותר, והסכים כי יש לדחות את החלטת הוועדה. השופטת בן-פורת הוסיפה הערה בנוגע להיבט הפרוצדורלי, וציינה כי אף שפעולותיה של ועדת הערר הותרו טכנית על פי התקנות הקיימות, הן אינן אידיאליות לטיפול באזרח. המשיב השני חויב לשלם לעותר הוצאות בסך 3,000 ל"י.