עמ"ש 23997-09-22

תקציר

פסק דין זה עוסק בחלוקת פנסיה בין שני צדדים שהיו נשואים תקופה ממושכת של 19.2 שנים. בית המשפט מכיר במשמעות של חלוקה הוגנת של הפנסיה, המהווה מרכיב חיוני בביטחון הכלכלי בגיל מבוגר. הערעור נועד לערער על החלטת בית משפט קמא בעניין חלוקת הזכויות הפנסיוניות לאחר פרידת בני הזוג. תחילה דן בית המשפט בהיבט הפרוצדורלי של התרת ראיות חדשות בערעור. על פי תקנות סדר הדין האזרחי, הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור אסורה בדרך כלל אלא בהתקיים תנאים מסוימים, כגון שהראיות חיוניות לתוצאת הערעור או בלתי אפשריות להצגה בערכאה הראשונה. עם זאת, בשל החשיבות הרבה של קביעת הזכויות הפנסיוניות, בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו לקבל את הראיות החדשות בתיק זה. עם זאת, לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות שהוצגו ופסק דינו של בית משפט קמא, מגיעה ערכאת הערעור למסקנה כי הערעור לוקה בחסר. ראשית, על המערערת מוטל הנטל להוכיח את ניתוק השיתוף, אשר בית משפט קמא מצא כי אינו משכנע. שנית, הראיות שהגיש המערער אינן שלמות ודורשות בירור נוסף, ולכן אין בהן כדי לשנות את החלטת בית משפט קמא. שלישית, עניין הלימודים והתארים האקדמיים נטען בעבר על ידי שני הצדדים בבית משפט קמא, והשופט שם שקל את טענותיהם בכובד ראש. בית משפט קמא התייחס גם לפסיקה רלוונטית, כגון עבירת אמאס (Amas Felony), התומכת בתפיסה כי קשה לנתק את הקשר בין החיים המשותפים לבין קידום הקריירה לאחר הפרידה במהלך נישואין ארוכים. יתר על כן, המערער לא טען כי לימודיו מומנו באופן עצמאי, דבר שניתן היה לייחס משמעות לפעולותיו הנפרדות. ככלל, הראיות שהוצגו אינן מצדיקות התערבות בהחלטת בית משפט קמא, שהייתה מנומקת היטב ומבוססת על ראיות מהימנות. לפיכך, בית הדין לערעורים דוחה פה אחד את הערעור ומורה למערערת לכסות את הוצאות המשפט של המשיב בסכום מופחת של 7,500 ₪. יתרת סכום הערבות תוחזר למערערת.