ת"א 15278-12-18

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על בעלות על חלקת קרקע. התובעת, שהיא הבעלים הרשום של הקרקע, הגישה תביעה נגד הנתבעים בדרישה לפנות את הקרקע ולהחזירה לחזקתה. מנגד, טענו הנתבעים כי רכשו את הקרקע מקודמיו של התובע ולכן יש להם זכות להחזיק בה. השופט פתח בפירוט החוקים הרלוונטיים ופסקי דין קודמים הקשורים לתיק. על פי חוק המקרקעין הישראלי, לבעלים הרשום של חלקה יש זכות לדרוש את מסירתו מכל מי שמחזיק בה באופן בלתי חוקי. הוכחת הרישום של הבעלים נחשבת לראיה חותכת לזכויות הבעלות שלהם. במקרה זה, בעלותו של התובע על החלקה המדוברת נרשמה בשנת 1964, ואילו תביעת הנתבעים בקרקע החלה עוד בהסכם רכישה משנת 1960. לאחר מכן סיכם השופט את ההיסטוריה הפרוצדורלית של התיק, שכללה מספר תביעות קודמות בין הצדדים. התביעה הראשונה, שהוגשה על ידי הנתבעים בשנת 2008, נדחתה בשל התיישנות, שכן הנתבעים המתינו למעלה מ-40 שנה כדי לטעון את תביעתם. תביעות מאוחרות יותר של הנתבעים, שהתבססו על אותה עילת תביעה, נדחו אף הן בעילה של השתק עילה והתיישנות. השופט ציין כי הנתבעים לא היו עקביים בטענותיהם ולא הביאו כל ראיה משכנעת לרכישת הקרקע לכאורה. לגופו של עניין, קיבלה השופטת את טענת התובעת כי יש לה זכות חוקית במקרקעין וכי הנתבעים לא הוכיחו כל בסיס חוקי להחזקתם. טענת הנתבעים לבעלות סמכות בלתי חוזרת על הקרקע נדחתה, שכן נמצא כי היא אינה מתיישבת עם טענת הבעלות הקודמת שלהם. יתר על כן, השופט קבע כי מטענת הנתבעים משתמע רישיון הניתן לביטול, אותו ניתן לבטל בכל עת, ובוודאי על פי בקשת התובע. השופטת דחתה גם את טענות הנתבעים בדבר התיישנות, הסגת גבול ושיהוי. הודגש כי זכותה של התובעת במקרקעין היוותה גורם משמעותי באי קבלת טענות אלה, והנתבעים לא הציגו כל ראיה לחוסר תום לב מצד התובעת או לשינוי משמעותי במצבם לאורך זמן. לסיכום, השופט פסק לטובת התובע וקבע כי על הנתבעים לפנות את עצמם ואת כל המבנים שבנו על הקרקע בתוך 90 יום. השופט הורה כי אם הנתבעים לא יעמדו בדרישות, התובע יהיה רשאי להרוס את המבנים ולחייב את הנתבעים בהוצאות. לבסוף, הורה השופט כי הוצאות המשפט של ההליך הנוכחי יישאו על הנתבעים בשל תוצאותיו.