ת"א 52231-12-14

תקציר

התובע, נהג משאית יליד 1953, הגיש תביעה נגד חברת הביטוח הנתבעת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לאחר שנפגע בתאונת משאית ביום 17.6.2013. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה והכיר בנכות הצמיתה של התובע בשיעור של 19%. התובע טען כי הנתבע אחראי לתאונה ותבע פיצויים בגין נזקים, לרבות הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, פגיעה בכושר השתכרות, סיוע מאחרים, הוצאות רפואיות וכלליות ונזקים לא ממוניים. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע אכן עבר תאונת דרכים וביסס את אחריות הנתבע בעניין. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות הנתבעת על כך שלא חלקה במפורש על אחריות ועל כך שהעלתה טענה בדבר זהות הרכב המבוטח רק במהלך חקירתו הנגדית של התובע. בית המשפט קיבל את עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה וזהות המשאית המעורבת, מה גם שהנתבעת לא הציגה כל ראיה לסתור את טענות התובע. בהתייחסו לסוגיית הנזקים, קבע בית המשפט כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 19%, בהתאם להערכת המוסד לביטוח לאומי. השופטת בחנה מקרוב את הראיות והעדויות שהוצגו בנוגע למצבו הרפואי של התובע, עברו התעסוקתי והליקוי התפקודי שלו. הם הגיעו למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע תואמת את נכותו הרפואית. בהערכת ראשי הנזק פסק בית המשפט לתובע 98,319 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר, 63,370 ₪ בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, 8,000 ₪ בגין סיוע מאחרים, 6,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ואחרות ו-24,571 ₪ בגין נזק לא ממוני. לאחר ניכוי הגמלאות שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, סך הפיצויים שנפסקו לתובע עמד על 114,600 ₪. בנוסף, חויב הנתבע לשאת בהוצאות המשפט של התובע, ושכר טרחת עורך הדין נקבע על 15.21% מהסכום שנפסק. פסק הדין כלל זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.