רע"ב 10131/09

תקציר

עקרונות משפטיים וחידושים בניתוח פסיקה: - המקרה מדגיש את הקריטריונים המחמירים למתן רשות ערעור בענייני שחרור על תנאי, ומדגיש כי רשות כזו אינה ניתנת באופן שגרתי אלא רק כאשר מתעוררת סוגיה משפטית משמעותית או עניין בעל חשיבות כללית. הדבר עולה בקנה אחד עם הפסיקה המקובלת (למשל, רע"א 7/86 וייל נ' מדינת ישראל ופסקי דין מאוחרים יותר), המאשרים מחדש את העיקרון לפיו שיקול הדעת של ערכאת הערעור מוגבל אלא אם כן הוכחו נסיבות חריגות. - ההחלטה מציינת את חשיבות ההוגנות הפרוצדורלית והמהותית, ומציינת כי טענותיו של המבקש בנוגע להפרות זכויות וטעויות פרוצדורליות לכאורה נשקלו ביסודיות וטופלו בבית המשפט קמא, מה שממחיש את זהירותה של הרשות השופטת באישור פסיקות של ערכאות נמוכות יותר כאשר ההליך מאושר. - פסק הדין מאשר את הלגיטימיות של כיבוד הערכות של מומחים וגופים מנהליים, כגון ועדת השחרורים וועדת ALMB, במיוחד בכל הנוגע להערכות שיקום ומסוכנות. בית המשפט מדגיש כי בית המשפט לא יתערב בקלות בפסקי דין של מומחים אלא אם כן ניכר פגם או טעות ברורים. - היבט חדשני הוא הגישה ההוליסטית של בית המשפט ליישב את סיכויי השיקום של המבקש עם חששות לביטחון הציבור, הממחישה סטנדרט תפעולי מאוזן בהחלטות על תנאי. הדגש על העבירות החוזרות ונשנות של המבקש למרות שחרורים קודמים מדגים גישה זהירה, ומחזק את העיקרון המשפטי שביטחון הציבור הוא בעל חשיבות עליונה בהערכות שחרור על תנאי. - בית המשפט מכיר ברלוונטיות של דוחות חברתיים והערכות מומחים, אך מדגיש כי משקלם כפוף להקשר הכולל. במקרה זה, למרות שהמבקש ערער על דוחות מסוימים, בית המשפט מצא כי השומות נשקלו כראוי ולא היוו פגם פרוצדורלי או מהותי. - הניתוח מדגיש כי אי קבלת האחריות של המבקש והישנות ההתנהגות הפוגענית הם גורמים קריטיים המצדיקים את שלילת השחרור על תנאי, וממחישים את העיקרון לפיו אחריות אישית והערכת סיכונים הם מרכזיים בהחלטות על שחרור על תנאי. - יש לציין כי ההחלטה מתייחסת לאי החלת הכלל בדבר משקלם של דיווחים שאינם קשורים ישירות לעבירה, ומציעה כי הביקורת השיפוטית שוקלת את הרלוונטיות והיסודיות של הדוחות ולא רק את קיומם. - פסק הדין ממחיש גם את תחולתו של חוק השחרור על תנאי מבית הסוהר, התשס"א-2001, המחזק את אמות המידה הסטטוטוריות לשחרור על תנאי – כלומר כי יש לראות את המבקש כראוי לשחרור ואינו מהווה סכנה – עקרונות המעוגנים בדיני המעצרים, המעדיפים הן את השיקום והן את ההגנה החברתית. מקרה זה מדגים את גישתה הזהירה של הרשות השופטת באיזון בין זכויות הפרט לשחרור על תנאי ואינטרסים חברתיים, לצד אישור מחדש של סטנדרטים פרוצדורליים, עקרונות משפטיים המסדירים את שיקול הדעת בהחלטות על תנאי וחשיבות הערכת מומחים בעיצוב פסיקות סופיות.