דב"ע לח/59 - 3

תקציר

פסק הדין מתמקד בנבכי משפט העבודה, תוך הדגשת אופיין הייחודי של מסגרות דיני החוזים ודיני העבודה בכל הנוגע לוויתורים, פשרות וזכויות עובדים במסגרת דיני עבודה מגנים והסכמים קיבוציים. היא מחזקת את העובדה שדיני העבודה, בניגוד לדיני חוזים רגילים, מגבילים את חופש החוזים כדי להבטיח את זכויות העובדים, ומשקפים אינטרס ציבורי מעבר להסכמים פרטניים. משמעות הגבלה זו היא כי ויתורים, בין אם נעשו מראש ובין אם בדיעבד, ופשרות הנוגעות לזכויות מחוקי עבודה או הסכמים קיבוציים, בדרך כלל אינם חלים או מוגבלים, כדי למנוע פגיעה בכוונות הציבור והחקיקה. בית הדין דן באופיים המחייב של צווי הרחבה והסכמים קיבוציים, ומדגיש כי הזכויות הנגזרות מהם הן אמות מידה חקיקתיות שאינן בשליטת הפרט, שנועדו לשמור על תחרות הוגנת ותנאי עבודה שוויוניים. פסק הדין מרחיב עוד יותר את עמדות תחומי השיפוט השונים, ובעיקר מתייחס לפסקי דין של ארה"ב וגרמניה, מהם עולה כי עקרונות דומים מגבילים את הפטור ומדגישים שמירה על הגנות עובדים. הוא מבחין בין פשרה אמיתית, הכרוכה בוויתורים הדדיים, לבין ויתור, המצביע על כך שיש צורך בחקירה נוספת, אך במקרה זה, דחיית כל הצעה לפשרה שכן המסמך המדובר מצביע בעיקר על ויתור. פרשנותם של מסמכים אלה מחייבת הקפדה על הטקסט, תוך התעלמות מהנחות בדבר ויתורים אלא אם נאמר במפורש. בסופו של דבר, בית המשפט מקבל את הערעור באופן חלקי, תוך התאמת ההסדר הכספי תוך הכרה בהשלכות רחבות יותר על הציות לדיני העבודה וההגנה על זכויותיהם, ופוסק הוצאות בהתאם.