ת"א 2283/98

תקציר

התובע הגיש תביעה בגין תאונת דרכים שאירעה לו ביום 07.10.97, הנחשבת אף היא לתאונת עבודה. התובע והנתבע מסכימים כי התאונה מסווגת כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות ובמקום זאת העריך פרופ' ליברגל, מומחה לאורתופדיה, כי נקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 10%. בעקבות פנייה של בא כוח הנתבע, ייחס פרופ' ליברגל 20% מהנכות לתאונה קודמת ובכך הפחית את הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה המדוברת ל-8%. לאחר מכן פנה התובע למל"ל ונקבעה לו נכות של 0%. הנתבע טען כי התובע לא פעל בסבירות ובתום לב בכך שלא הציג את חוות דעתו של פרופ' ליברג'ל למל"ל, וביקש בדיקה חוזרת או ניכוי רעיוני. בא כוח התובע התנגד וקבע כי חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט צריכה להיות מחייבת. בית המשפט קבע כי התנהלותו של התובע הייתה בלתי סבירה וחסרת תום לב, שכן היה עליו להציג בפני המל"ל את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים, לרבות חוות דעתו של פרופ' ליברגל. עם זאת, בית המשפט לא הורה על בחינה מחודשת, שכן ההפרש בין השומות לא היה משמעותי דיו כדי להצדיק זאת. התובע חויב לפנות שוב למל"ל עם חוות דעתו של פרופ' ליברג'ל ואם לא יעשה כן תוך 3 חודשים, יבוצע ניכוי רעיוני. הימנעותו של התובע מלהזכיר בפני המומחה תאונה קודמת לא נחשבה כנובעת מחוסר תום לב.