עב"ל 37437-10-12

תקציר

לאחר שבחן את מכלול הטענות והראיות, הגיע בית הדין למסקנה כי יש לדחות את מרבית טענות המערערת, בפרט בכל הנוגע לקיום סעיף 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי, המתווה תנאים להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה. המערער עמד בשני התנאים הראשונים של חשיפה לרעש מזיק והפחתת כושר שמיעה של 20 דציבלים לפחות. עם זאת, המחלוקת התמקדה בשאלה האם הגיש את תביעתו בתוך פרק הזמן הנדרש, שכן החוק קובע כי יש להגיש תביעות בתוך שנה מיום תיעוד ליקוי השמיעה. המערער הגיש את תביעתו למעלה מ-12 חודשים לאחר שתועדה לראשונה לקות השמיעה, אשר הצביעה בתחילה על אי התאמה. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שאם חלה הרעה בדיון, תנאי ההגשה לשנה עשוי להתחיל ממועד ההחמרה. המומחה שמונה העיד כי הירידה בשמיעה, בעיקר באוזן שמאל, נבעה בעיקר מסיבות שאינן קשורות לעבודה. עם זאת, נמצאו ראיות להרעה הקשורה לחשיפה בעבודה, המזכה את המערערת לעמוד בסעיף 84א(א)(3) על ידי הגשה לאחר החמרה זו. בית המשפט התייחס גם לטענות בדבר חוקתיותו ומידתיותו של סעיף 84א(א), דחה טענות חוקתיות ואישר את תכלית החוק כתקפה ובלתי מפלה. לסיכום, בעוד שחלק מהערעור נדחה, בית הדין הכיר בהחמרה כפגיעה בעבודה, והתיר למערערת להגיש תביעה לקצבת נכות מעבודה. אין הוצאות שנפסקו עבור המקרה.