ת"א 1591/96

תקציר

התיק נסוב סביב תביעת רשלנות רפואית, בטענה להולדה שלא כדין, שהגישו ילד בעל ליקוי חמור (התובע מס' 1) והוריו (התובעים מס' 2 ו-3) נגד הרופא שטיפל בתובעת מס' 2 במהלך הריונה (הנתבעת מס' 2) ומדינת ישראל (הנתבעת מס' 3), האחראית על מוסדות הבריאות המעורבים. התביעה נובעת מאי אבחון מצבו של הילד במהלך ההיריון והאפשרות להפסיק את ההיריון. התובעים טוענים כי לו ידעו על מצבו של העובר, היו בוחרים להפיל. בית המשפט המחוזי פסק לטובת התובעים ומצא את הנתבעים אחראים לרשלנות. בפסק דינו הכיר השופט י' הכט בעילת התביעה בגין הולדה שלא כדין, תוך הכרה בסבלם של אנשים עם ליקויים קשים ובצורך בגמישות במערכת המשפט לטיפול במקרים כאלה. השופטת החילה את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", והעבירה את נטל ההוכחה לנאשמים בשל רישום רפואי חלקי ושליטתם במידע הרלוונטי. בית המשפט קבע כי הימנעותם של הנתבעים מלאבחן וליידע את ההורים על המומים בעובר מהווה רשלנות. בנוסף, דחתה השופטת את טענת הנתבעים כי הפסקת ההיריון לאחר השבוע ה-24 אינה אפשרית, וציינה כי אין מניעה משפטית, מוסרית או מעשית לעשות כן. גם שאלת הקשר הסיבתי נדונה, כאשר בית המשפט קיבל את עדותה של האם כי לו הייתה מעודכנת היא הייתה בוחרת להפיל. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי הטיל על שני הנתבעים אחריות לרשלנות, והטיל 25% מהאחריות על המכון ו-75% על הנתבעת מס' 2 ועל המדינה. השופט הורה לתובעים להגיש חישוב נזקים עד למועד נקוב, וסיים את פסק הדין תוך התמקדות באי מילוי חובת הזהירות של הנתבעים.