פש"ר 18816-06-19

תקציר

הערעור מתייחס להחלטות חוב שניתנו על ידי מפרקי גלובוס מקס בע"מ, בנוגע לתביעות חוב שהגישו המערערות, SKS ו-MJS. SKS טוענת כי מדובר בנושה מובטח של כ-36.5 מיליון שקל, בעוד MJS טוענת כי מדובר בנושה עתידי של כ-5.2 מיליון שקל, ולחילופין נושה מובטח באותו סכום. בית המשפט פוסק לטובת המערערים באופן עקרוני. תביעתה של SKS מתבססת על שורה של הלוואות שהעמידה לגלובוס מקס. המפרקים דחו את טענת SKS כי הלוואות אלה מהוות חוב מובטח. עם זאת, בית המשפט מוצא כי SKS לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות הסכמה לפדיון חלקי של המשכון, כנדרש לפי סעיף 13(ד) לחוק המשכון. הסכמת המלווים המובטחים אינה מוכחת, הן מבחינה נורמטיבית והן מבחינה עובדתית. ההסכמה הנדרשת מתייחסת לזכות לפדות חלקית את המשכון, וההסכמים הרלוונטיים אינם מעידים על הסכמה כזו. כמו כן, כוונת הצדדים הייתה כי הבטוחה תישאר על כנה עד לפירעון מלא של החוב. עם זאת, בית המשפט מקבל את טענתה החלופית של SKS כי היא זכאית למעמד של נושה מובטח מכוח חוק ההעשרה. פירעון חלק מהחוב של גלובוס מקס למלווה מובטח, פסגות, נועד להגן על השקעתה בחברה ולמנוע את קריסתה. פירעון זה נעשה תחת אילוצים וכדי להגן על אינטרס כבד. בית המשפט מוצא כי קבלת טענותיה של SKS לא תסתור את חוק המשכון, ודי בה כדי למנוע התעשרות שלא כדין של נושים רגילים על חשבונה. לפיכך, SKS מוכרת כנושה מובטח, בכפוף לפירעון מלא של החוב לפסגות. באשר לערעורה של MJS, בית המשפט מכיר במעמדה כנושה מובטח, אך רק ביחס ליתרת הביטחונות להבטחת חובותיה של גלובוס מקס לבנק מזרחי טפחות. הכספים שהעבירה MJS לחברה נועדו לתשלום משכורות לעובדים, אך שימשו לפירעון חובות החברה לבנק. בית המשפט מציין כי הדרישות למתן דין קדימות לפי סעיף 354(ב) לפקודת החברות אינן מתקיימות, שכן הכספים לא שימשו לתשלום שכר עובדים, ולא הפחיתו את חוב החברה לעובדים בעלי תביעות בכורה. כמו כן, אין כל ראיה להסכמת הבנק לפדיון חלקי של המשכון, כנדרש בסעיף 13(ד) לחוק המשכון. חלקו הראשון של הערעור מתקבל בעיקרו, והעניין מועבר למפרקים להמשך הליכים בהתאם לפסק הדין.