תו"ב 35306-11-18

תקציר

הנאשמים הואשמו בביצוע עבירות של שימוש במקרקעין בניגוד לתוכנית ושימוש בעבודה אסורה לפי סעיף 243(ה) לחוק התכנון והבניה. הנאשמים הכחישו את הטענות ונערך משפט. מהראיות עולה כי הנאשמים השתמשו במבנים המפורטים בכתב האישום למגורים ולאחסון. המבנים נחשבו למבנים שחייבו את הנתבעים לקבל היתר. טענת הנתבעים כי היה על הפקח להוכיח שימוש בפועל נדחתה, שכן די היה בכך כדי להוכיח סימני מגורים. בית המשפט קיבל את עמדת התובעת לפיה למועד הבנייה אין משמעות מעשית שכן הנתבעים מעולם לא הגישו בקשה להיתר. באשר לזיהוי הקרקע, בכתב האישום הוזכרה חלקה 43 אך לא חלקה 61, אולם הנאשמים היו מודעים למבנים שלגביהם יוחסו העבירות וניתנה להם הזדמנות להתגונן. התובע הוכיח כי התכנית שחלה על הקרקע היא R6, אשר ייעדה את הקרקע לחקלאות. גם טענות הנתבעים לאכיפה בררנית, התיישנות ושיהוי באכיפה נדחו. בית המשפט מצא כי התובע הוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשמים ביצעו את השימושים המפורטים בכתב האישום והרשיע את הנאשמים בסעיפי האישום.