ת"א 4193-03-22

תקציר

השופט קבע כי תביעת התובע נגד הנתבעים אינה תקפה מחמת התיישנות. התביעה, שדרשה פיצויים בסך למעלה מ-3.5 מיליון שקל שנגרמו לכאורה בשל ליקויי בנייה ואיחור בהשלמת עבודות השיפוץ, הוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. לדברי השופטת, הן הנזק החוזי והן הנזק הנזיקי התרחשו לפני מרץ 2015, והתובע היה מודע להם באותה עת או זמן קצר לאחר מכן. השופטת פירטה כיצד הקבלן החלופי של התובעת ועד מומחה ביקרו באתר ותיעדו את הנושאים בהרחבה עד למועד זה. השופטת הדגישה כי תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר הנזק מתגלה, ולא כאשר הוא מומש או תוקן במלואו, וכי אדם סביר היה מגיש תביעה על סמך ידיעת התובע לפני מרץ 2015. בנוסף, דחתה השופטת את טענות התובע כי יש לראות בתביעה שכנגד – שהייתה פטורה מתקופת ההתיישנות לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות – שכן הוגשה בנפרד מהתביעה המקורית מטעמים שיפוטיים. השופטת דחתה גם את בקשת התובע להפחית את סכום התביעה, שהתבססה על הטענה כי חלק מהנזק התגלה רק לאחר מרץ 2015. השופט קבע כי הנזק אינו טריוויאלי וכי תקופת ההתיישנות מתחילה מיד עם גילוי הנזק, גם אם נזק נוסף מתגלה בהמשך. משכך, החליטה השופטת כי התביעה כולה קצובה בזמן ודחתה אותה. התובע חויב לשלם לכל אחד משלושת הנתבעים שכר טרחה והוצאות משפט, בסך 80,000 ₪ כולל מע"מ, בתוך 30 יום.