ע"א 61789-11-20

תקציר

המחלוקת בין בעל עסק לבין עיריית טירת כרמל נסובה סביב האחריות לפינוי אשפה ופסולת ממתחם המערערת. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת, והוביל לערעור בנימוק שהמשיבה לא פינתה את הפסולת. המשיב טען, כי יש לדחות את הערעור שכן הוא מתמקד בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, שערכאת ערעור בדרך כלל אינה מתערבת בהן. הם גם הצדיקו את מעשיהם בהבחנה שנעשתה בחוק העזר העירוני בין פסולת לאשפה, וטענו כי הם אינם אחראים לפינוי כל הפסולת. בנוסף, דחה המשיב את טענת ההפליה של המערערת, וקבע כי היא מופרכת והוצגה לראשונה במהלך הערעור. באשר להוצאות, טען המשיב כי הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא היה סביר בהתחשב בתביעה בת שבע השנים ובשכירת מומחים. ערכאת הערעור הכירה בתפקידו של בית משפט קמא בפרשנות חוק העזר העירוני ובהנחיות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בחולון בעניין השלכת פסולת. הם הגיעו למסקנה כי בעוד שחוק העזר יכול היה להיות מפורש יותר, אי עמידתה של המערערת בו – ובפרט אי התקנת מכלים נפרדים לפסולת ואשפה – משמעה שהמשיבה לא הייתה מחויבת לפנות פסולת מהמתחם. בית המשפט דחה גם את טענת האפליה מחוסר ראיות. עם זאת, השופטים מצאו כי ההוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא מופרזות והפחיתו אותן. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו שלו, והפיקדון של המערערת הוחזר.