ת"א 187/99

תקציר

בית המשפט מקבל את טענת הנתבע בדבר הצגת יומן המבצעים כראיה, שכן התובע כבר הסכים להגיש יומן דומה כראיה ומותר להשתמש בו ככזה אלא אם יוכח אחרת. היומן נחשב גם כראיה מהימנה בשל הנסיבות שבהן נוצר. בית המשפט מקבל גם את טענת הנתבעים כי אין לחייב אותם לאתר חיילים שנכחו במקום לפני שנים כדי שיעידו, מה גם שתביעת התובע הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות. באשר לחזקת הרשלנות, קובע בית המשפט כי סעיף 38 לפקודה אינו חל, שכן הנסיבות החיצוניות של השימוש בנשק אינן מצדיקות העברת נטל ההוכחה לנאשם. כמו כן, סעיף 41 לפקודה אינו חל משום שהתובע היה בזירת האירוע בעת הפרות סדר והראיות מלמדות כי הגעתו לא הייתה בהיסח הדעת. התובע לא הוכיח את גרסתו לאירועים ואת נסיבות פציעתו. מנגד, מחומר הראיות של הנאשם עולה כי אכן היו הפרות סדר שהצריכו את פעולות החיילים. בית המשפט מוצא את גרסת הנאשם לאירועים סבירה יותר ומקבל אותה. השימוש שעשו החיילים בנשק, כולל תחמושת חיה, היה סביר נוכח הסיכון המיידי לחייהם ובהיעדר אפשרויות אחרות שעמדו לרשותם באותה עת. זאת ועוד, גם אי מתן קריאת אזהרה לפני הירי היה סביר בנסיבות העניין. החיילים נקטו אמצעי זהירות מתאימים ומעשיהם לא היוו רשלנות. גם אם התובע היה עובר אורח תמים, ספק אם ניתן להטיל על הנתבע אחריות לפציעתו בהתחשב במצב אליו נקלעו החיילים. כתוצאה מכך, התביעה נדחית לגופה, והדיון בנזקים הופך למיותר. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום.