רע"פ 5633/93

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של בקשת רשות ערעור על ידי מדינת ישראל, לאחר שבית המשפט המחוזי זיכה חברה ושניים ממנהליה שהורשעו בעבר בשימוש מופרז בבנייה ללא היתר. ההרשעה הראשונית התקיימה בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו, כאשר בית המשפט המחוזי פסק לטובת הנאשמים. המדינה ביקשה לערער על החלטה זו לערכאה גבוהה יותר, בטענה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר פסיקה קודמת. הפרשה נסובה סביב שימוש בדירה ברחוב העלייה בתל אביב, שהושכרה לצורך הפעלת מתפרה. בכתב האישום נטען כי השימוש בדירה הפר היתרי בנייה, שהגדירו שימוש למגורים בלבד. עם זאת, הנתבעים הציגו ראיות המצביעות על אופיו המסחרי של האזור ועל כך שהדירה נרכשה למטרות מסחריות. היבט מרכזי של המקרה נגע לפרשנות השימוש המיועד בבניין ישן, במקרה זה, כזה שהוקם בשנות השלושים, לפני יישום תקנות בנייה מסוימות. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי, שאימצה את ההנמקה בפרשת ראסק, קבעה כי ניתן להסיק את השימוש המיועד במבנים אלה מתכנונם ומנסיבותיהם. במקרה זה, עיצוב הדירה, שכלל חדר רחצה, מטבח ומרפסת, הצביע על שימוש למגורים. עם זאת, השופטת א', בהסכמתה עם השופטת ד' דורנר, הדגישה כי פרשת ראסק רק מלמדת כי בתי המשפט יכולים להסיק את ייעודם של מבנים ישנים מראיות שונות, לרבות תכנונם, תוך הכרה בכך שהתכנון הפנימי של בניין אינו ראיה מוחלטת או מכרעת לשימוש המיועד בו. עוד ציין השופט כי נטל ההוכחה במשפט פלילי בגין שימוש חורג מוטל על התביעה, שעליה להוכיח כי השימוש במבנה חורג מהמטרה המותרת. בסופו של דבר החליט בית המשפט לדחות את בקשת המדינה למתן רשות ערעור, בקובעו כי ניתן ליישב את פסיקת בית המשפט המחוזי עם פסיקה קודמת וכי הנסיבות אינן מגלות עילה מספקת להתערבות של ערכאה גבוהה יותר. השופט י' הביע דעה חולקת, ותמך בקבלת הערעור, בעיקר בשל החריגה הנטענת של בית המשפט המחוזי מתקדים ראסק וממשמעות המקרה.