בד"א 35/20

תקציר

פסק הדין נובע מתלונה שהוגשה נגד עו"ד נגיב אבו שרקי על ידי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה. בתלונה נטען למספר עבירות אתיות שביצע אבו שרקי בייצוגו את עו"ד שלמה פיניש בתיק תעבורה. בית הדין המשמעתי של מחוז חיפה הרשיע את אבו שרקי בכל סעיפי האישום, והטיל עליו בין היתר 36 חודשי השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין ו-12 חודשי השעיה על תנאי. הן ועדת האתיקה והן אבו שרקי ערערו על גזר הדין ועל גזר הדין לערכאה גבוהה יותר. ועדת האתיקה טענה כי היה על בית משפט קמא לקבוע את מועד תחילת ההשעיה על תנאי לאחר תום תקופת ההשעיה בפועל, ולא ממועד גזר הדין, כפי שקבע בית המשפט. עם זאת, בית המשפט העליון דחה ערעור זה, והסכים עם פרשנותו של בית משפט קמא לחוק הרלוונטי והפעלת שיקול דעתו. בערעורו ערער אבו שרקי על משוא הפנים של שופטי בית המשפט קמא, וטען כי היה עליהם לפסול את עצמם בשל קשריהם עם המתלונן או עם באי כוחו. עוד טען כי בית המשפט סטה מהעובדות המפורטות בתלונה, לא קיים הליך הוגן והטיל עליו עונש חמור מדי. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אבו שרקי, ולא מצא עילה לפסילה ולא נפלו טעויות פרוצדורליות או מהותיות בהתנהלותו של בית המשפט קמא. בית המשפט אישר את הכרעת הדין ואת גזר הדין והדגיש כי התנהגותו של אבו שרקי לא הייתה מעידה חד פעמית אלא שיקפה עבירות חוזרות ונשנות והיעדר תכונות בסיסיות הנדרשות מעורך דין.