ע"א 173/72

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין של בית המשפט העליון הישראלי בתיק של ייפוי כוח שנוי במחלוקת והעברת מקרקעין לאחר מכן. המשיב, אלמנה, נתנה ייפוי כוח למערער, המסמיך אותו להעביר את נחלתה על שם ילדיה הקטינים. פעולה זו התבססה על הבטחתה של המערערת להסכים לנישואיה מחדש של המשיב ולאפשר לה להתגורר בכפר סכנין. עם זאת, המערער לא קיים את הבטחתו. כתוצאה מכך, דרש המשיב לבטל את רישום המקרקעין שנעשה לטובת הילדים. בית המשפט העליון, בדעת רוב, פסק לטובת המשיב. השופט ח' כהן הציג חוות דעת חולקת. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט י' כהן, אישרה את קביעת בית המשפט המחוזי בדבר תרמית מצד המערער. נקבע כי הבטחתו של המערער לא הייתה אמיתית, שכן הוא מעולם לא התכוון לקיימה, והטעיה זו פסלה את ייפוי הכוח. השופטת הדגישה כי תרמיתו של המערער הכתימה את רכישת הנכס על ידי הילדים, חרף חפותם בעניין. יתר על כן, השופט פירש את חוק המתנה וקבע כי בעוד מתנה שהושלמה אינה ניתנת לביטול, ניתן לבטלה בשל תרמית. הוחל חוק החוזים הכללי, הרואה במרמה סיבה תקפה לביטול חוזה. לפיכך קבע השופט כי זכותה של המשיבה לדרוש את השבת אדמתה. השופט ויתקון הצטרף לפסק דינו של השופט י' כהן. השופט ח' כהן, בחוות דעתו החולקת, טען כי הראיות אינן תומכות די הצורך בטענת המרמה. לדבריו, דרך הפעולה הראויה מבחינת המשיב הייתה לאכוף את ההבטחה או לתבוע פיצוי בגין הפרתה ולא לבטל את המתנה. הוא הדגיש כי הילדים, בהיותם צדדים תמימים, רכשו את הנכס בתום לב, ואין לייחס להם את המרמה שביצע האפוטרופוס שלהם. בנוסף, השופט ח' כהן פירש את חוק המתנה באופן שונה, וסבר כי המחוקק התכוון שהצד הנפגע יאכוף את ההבטחה או יבקש סעדים בגין הפרתה ולא יבטל את המתנה עצמה.