תע"א 3110/09

תקציר

המשיבה טענה כי לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לדון בתביעתם נגד המבקשת על יסוד קיומם של יחסי עובד מעביד. הם הסתמכו על סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, המקנה לבית הדין סמכות שיפוט בלעדית בפעולות בין עובדים למעבידים הקשורות ליחסי עובד-מעביד. המבקש, לעומת זאת, ניסה לערער על סמכותו המהותית של בית המשפט רק לאחר מתן פסק הדין, בטענה כי עילת התביעה אינה נופלת בגדר סמכותו של בית המשפט. בית המשפט דחה ניסיון זה, תוך שהוא מצטט תקדימים עדכניים המונעים העלאת טענות בדבר היעדר סמכות עניינית בשלבים מתקדמים של ההליך המשפטי. הדבר נכון במיוחד במקרה זה, בו חל שיהוי ניכר בהגשת הבקשה והמבקש הודה בעבר בסמכותו של בית המשפט בכתב הגנתו. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי עילת התביעה קשורה קשר הדוק ליחסי עובד-מעביד, ובכך נופלת בגדר סמכותו של בית הדין על פי פרשנות רחבה של החוק. הבקשה להיעדר סמכות עניינית נתפסה כהפגנת חוסר תום לב, שהביאה את בית המשפט לפסוק לטובת המשיבים ולהורות למבקש לשלם הוצאות בסך 1,500 ₪ בתוך שלושים יום.