ע"פ 556/74

תקציר

הכרעת הדין המדוברת נוגעת לשני נאשמים, מימון פדידה ויעקב אטיאס, שהורשעו שניהם באונס בנסיבות מחמירות של נערה בת 17. פדידה הכחיש את הטענות, ואילו אטיאס הודה כי קיים יחסי מין עם הנערה אך טען כי הדבר נעשה בהסכמה. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה מידת הסיוע לעדותה של המתלוננת, במיוחד נוכח ההגנות השונות של שני המערערים. השופט מצא כי יש די ראיות כדי לתמוך בגרסתה של המתלוננת לאירועים, שכללו הבאת כוח לביתו של אטיאס ואונס על ידי השניים תוך איומים בלהבים. כמו כן נלקחו בחשבון התנהגותה לאחר האירוע, לרבות דיווח מיידי למשטרה ולאביה, וכן ראיות רפואיות לפציעותיה. באשר להגנתו של פדידה, מצא בית המשפט כי הודעותיו הכוזבות במשטרה, בהן הכחיש כי ראה את המתלוננת באותו לילה, היוו סיוע עקיף לעדותו של המתלונן. בית המשפט בחן שקרים אלה בהתאם לארבעת התנאים שהותוו בפרשת סרסור, הקובעים האם שקריו של נאשם יכולים להוות ראיה מסייעת. תנאים אלה התקיימו, ולכן שקריה של פדידה נחשבו לסיוע מספיק. באשר לאטיאס, בית המשפט מצא סיוע בעדותו השקרית בנוגע ליחסים מיניים קודמים עם המתלוננת ומצב בתוליה. בית המשפט שקל ודחה טענות הגנה שונות המנסות להטיל דופי בעדותה של המתלוננת, כמו גם ראיות שהוצגו בנוגע להיסטוריה המינית שלה. השופטים קיבלו את החלטת הרוב של בית המשפט המחוזי, ודחו את שני הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש, שנקבע על חמש שנות מאסר. פסק דין זה מחזק אפוא את התפיסה כי שקרים של נאשמים יכולים להוות סיוע משמעותי לתביעה, במיוחד כאשר הם נוגעים להיבטים מרכזיים של התיק. בנוסף, הוא מדגיש את נכונותו של בית המשפט להודות ולשקול ראיות להיסטוריה המינית של המתלוננת, תוך הכרה ברגישות ובסכנות האפשריות הטמונות בעדות זו. ככלל, פסיקת בית המשפט העליון מחזקת את הרצינות שבה מתייחסת מערכת המשפט למקרי אונס בנסיבות מחמירות ואת האמינות הניתנת לעדויות הקורבנות, תוך הבטחת משפט הוגן לנאשמים.