דב"ע תשן/150 - 04

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בנוגע לתביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה (התשמ"א-1980) של אישה מהעדה הבדואית. המערערת טענה כי היא גרושה וזכאית להטבות, אך בית הדין המחוזי דחה את תביעתה. בית משפט קמא מצא כי למרות תעודת גירושין של בית הדין השרעי, המשיכו המערערת ובעלה לחיות במשפחה ביגמית והולידו ילדים משותפים גם לאחר "גירושיהם". פסק דינו של בית הדין לעבודה, עליו מבקש ערעור זה, הסתמך על עדויות המצביעות על כך שהמערערת ובן זוגה המשיכו לחיות יחד, ביחד או בקרבתם, וכי בן הזוג קיבל קצבאות ביטוח לאומי עבור ילדיהם ותמך כלכלית במערערת. בית המשפט מצא כי עדותה של המערערת, כמו גם עדותו של אבי ילדיה, אינה אמינה, במיוחד בכל הנוגע להסדרי המגורים ביניהם ולטיב יחסיהם לאחר הגירושין. הערעור נדחה משום שהערכאה הגבוהה יותר נוטה בדרך כלל לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר שמע את עדויות העדים. כמו כן, בית המשפט העליון הסכים עם החלת החוק על ידי בית המשפט המחוזי ותקדימים קודמים בנושא ניהול משק בית משותף והדרישות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה. בית המשפט העליון הסכים אף הוא עם אפיונו של בית המשפט המחוזי את מצבה של המערערת כהסדר משפחתי ביגמי והדגיש את השלכותיו השליליות של הסדר כזה על מעמדן וכבודן של הנשים הבדואיות, וציין כי אל לה למדינה לעודד או לממן מערכים כאלה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ופסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר התקבל, כלומר המערערת לא תקבל את גמלאות הבטחת ההכנסה שתבעה.