ת"א 92/93

תקציר

פסק הדין דן בחבותם של שלושה נתבעים: רופא, טכנאי אולטרסאונד וקופת חולים, ביחס לתביעה רפואית שהוגשה בשם ילד שנולד עם מומים מוחיים חמורים, והוריו. בתביעה נטען כי אם המום היה מתגלה בבדיקות אולטרסאונד במהלך הריונה של האם, ניתן היה להפסיק את ההיריון ובכך למנוע את לידת הילד עם המומים האמורים. פסק הדין מתייחס תחילה לאופי הפגם, וקובע כי מדובר בגרסה של תסמונת דנדי-ווקר, שהחלה להתפתח בין השבוע ה-10 לשבוע ה-15 להריון. לאחר מכן הוא דן בשני סוגים של בדיקות אולטרסאונד: בדיקות שגרתיות, שהן הליך סטנדרטי להריונות רגילים, ובדיקות ממוקדות, שהן יסודיות יותר ונערכות בדרך כלל באופן פרטי. הבדיקות השגרתיות נמצאו סבירות וסטנדרט הטיפול המקובל, ולא סביר היה לצפות כי הפגם המדובר יתגלה בבדיקות מסוג זה. עם זאת, פסק הדין מוצא את הרופא המטפל אחראי לכך שלא יידע את ההורים על האפשרות לבדיקה ממוקדת מקיפה יותר, שהייתה יכולה להוביל לגילוי הליקוי. מחדל זה הפר את חובת הזהירות של הרופא כלפי המטופלות, שכן הוא מנע מהן את האפשרות לקבל החלטה מושכלת לגבי הריונן. כמו כן, נמצא כי קופת החולים נושאת באחריות ישירה לכך שלא הורתה לרופאיה למסור מידע כזה למטופלים. המפתח לממצא זה הוא חומרת מצבו של הילד, ההסתברות הסבירה לגילוי המום בבדיקה ממוקדת, והחלטת ההורים לאחר מכן להפסיק את ההיריון אם ידעו על המום. שרשרת ההנחות המובילה למסקנה זו מוכרת כמורכבת, אך בהתחשב בחומרת המצב, פסק הדין קובע כי הנתבעים אחראים לנזקי התובעים. פסק הדין דוחה את התביעה נגד הרופא והטכנאי, וקובע כי הם אינם אחראים לנזק שנגרם לתובעים. כמו כן, לא נפסקו הוצאות כנגד ההורים, ואילו קופת החולים חויבה לשלם לתובעים הוצאות בגין שלב זה של המשפט, שייכללו בפסק הדין הסופי לאחר קביעת גובה הנזק.