ע"א 2991/06

תקציר

במקרה הנדון, ערערו המערערים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר פסק להם פיצויי הפקעה אך ורק על בסיס שווי השוק של אדמתם, תוך דחיית בקשתם לפיצוי השווה לשווי נכסים חלופיים לאחר שאדמתם הופקעה לצורך הקמת מחלף. המערערים, בעלי קרקעות בחולון עם עסקים שונים ונכס מגורים שלא התגוררו בו, קיבלו את ההפקעה אך ביקשו פיצוי שיאפשר רכישת נכסים שווי ערך או הסדרים חלופיים. לטענתם, הפיצוי שנפסק אינו מספק בשל שווי השוק הנמוך של אדמותיהם, שנבע בין היתר מתנאי תכנון ירודים. בית המשפט סבר כי הפיצוי צריך להתאים לשווי השוק, שכן החוק התכוון להעמיד את הבעלים במצב כלכלי דומה כאילו בוצעה המכירה מרצון, ולא לשפר את מצבם מעבר לכך. למרות שמקרים מסוימים מתירים פיצוי בגין ערכים שאינם מבוססים על שוק, כגון הגנות סוציאליות בגין הפקעת דיור, אלה לא חלו כאן בשל העובדה שהמערערים לא התגוררו בנכס. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שבשל נסיבות ייחודיות, כמו היתרים לא פורמליים בנוגע להיתרי בנייה, הפקעה מלאה של קרקע והליכים משפטיים ושמאים שבאו בעקבותיה, פיצוי התואם את שווי השוק היה מספיק. למרות שעלויות העברה אינן מכוסות בדרך כלל אלא אם כן ניכר תכנון העברה, אחד השופטים, רובינשטיין, הציע לפצות את המערערים בגין עלויות אלה הקשורות למסגרייה תוך יישום עקרון ההגינות, למרות היעדר הוכחת הוצאות שנגרמו. עם זאת, השופט אלון חלק על כך, מה שהוביל להחלטת רוב שאישרה את פסיקת הפיצויים המקורית, ודחתה תביעות להוצאות העברה נוספות, למעט הכרה חלקית בצורך בפיצוי נלווה כפי שהדגיש רובינשטיין בעמדתו האחרונה.