ע"פ 3725/93

תקציר

ניתוח זה יתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים שיושמו בהחלטת בית המשפט העליון בעניין הערעורים על ההרשעה בניסיון לרצח. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **גזר דין על ניסיון לרצח על בסיס מוצא לאומי:** * בית המשפט חזר על עיקרון משפטי משמעותי: נאשם שהורשע בניסיון לרצוח אדם אחר "בדם קר", אך ורק בשל מוצאו הלאומי וללא התגרות, צפוי לעונש המקסימלי הקבוע בחוק. הדבר מחזק את חומרת ההתייחסות החוק לפשעים המונעים משנאה לאומנית, תוך שימת דגש על הרתעה וענישה בגין מעשים המכוונים נגד יחידים על בסיס זהותם. התקדים שצוטט ([1] עומר אל-מג'יד נ' מדינת ישראל) תומך בעמדה זו. * **החלה רטרואקטיבית של חוקי גזר דין מקלים יותר:** * חידוש משפטי מרכזי במקרה זה נוגע לתחולתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין. תיקון זה הביא למסגרת ענישה מקלה יותר בגין סיוע לעבירה, תוך הפחתת אחריותו של המסייע למחצית מעונשו של העבריין העיקרי (סעיף 31 לחוק העונשין, בנוסחו המתוקן). * באופן מכריע, בית המשפט אישר כי לתיקון זה יש *תוקף רטרואקטיבי* עבור אנשים שהורשעו לפני חקיקתו, בתנאי שטרם ניתן פסק דין סופי. עיקרון זה, המעוגן בסעיף 5 לחוק העונשין (לאחר תיקון), משקף כוונת חקיקה להעניק את ההטבה של חוק מקל יותר למי שעניינו עדיין תלוי ועומד. זה מקדם הוגנות ועקביות ביישום החוק, גם כאשר מתרחשים שינויי חקיקה במהלך ההליך המשפטי. * עיקרון זה הוחל ישירות על המערער 2 (אחמד), שעונשו חושב מחדש על סמך הוראה מתוקנת זו. * **קבילות הצהרות משטרה ואימות:** * בית המשפט התייחס לסוגיית קבילות הודעתו של נאשם במשטרה. במקרה של המערער 1 (מוחמד), בית המשפט מצא את הודאתו החלקית במשטרה, שפירטה את כוונתו לרצוח יהודי כנקמה ואת מעשיו, כמהימנה. * בית המשפט הפנה במפורש לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובע כי הרשעה יכולה להתבסס על הודאה או הודאה, גם אם אינה מאומתת במלואה, כל עוד בית המשפט משוכנע באמיתותה. יכולתו של בית המשפט להסתמך על הצהרת המשטרה קיבלה חיזוק נוסף על ידי ראיות נסיבתיות אובייקטיביות, כגון כתמי דם בזירה, שאיששו את גרסתו של מוחמד על התקיפה. * **הגדרת "סיוע וסיוע":** * בית המשפט הבהיר את היקף ה"סיוע והסיוע" לעבירה לפי סעיף 26 לחוק העונשין. בדחותו את טענת המערער 2 כי הוא היה רק סייען לאחר מעשה, קבע בית המשפט כי נוכחות וסיוע בזירה, גם אם התרחשו לאחר התקיפה הראשונית, יכולים להוות סיוע אם הם מסייעים להשלמת הפשע או להמשכיותו. * בית המשפט מצא כי הגעתו של המערער 2 לקריאתו של מוחמד, סיועו בנשיאת המתלונן, ועצם נוכחותו לצדו של מוחמד במהלך המשך התקיפה (ובפרט פיגוע הסכין) היו מספיקים כדי לבסס את אשמתו כמסייע. פרשנות זו מרחיבה את ההבנה של שותפות לפשע, ומדגישה את התפקיד התומך במאמצים פליליים. * **שיקול דעת שיפוטי בגזר הדין - איזון בין הוראות מקלות לבין חומרת העבירה:** * בעת שקיבל את החלתו הרטרואקטיבית של התיקון המקל על המערערת 2, הפגין בית המשפט שיקול דעת שיפוטי בהתאמת העונש. בית המשפט המחוזי הטיל בתחילה 10 שנות מאסר על סמך תפיסה כי המערער 2 הושפע משותפו למערער. * ביישום החוק המתוקן, העונש המקסימלי הפוטנציאלי למערער 2 היה מחצית מ-20 שנות המאסר לעבריין העיקרי, כלומר 10 שנים. עם זאת, בית המשפט העליון הפחית בסופו של דבר את עונשו ל-8 שנים. הדבר משקף איזון זהיר: הכרה בכוונת המחוקק להקל ועדיין הטלת עונש משמעותי המשקף את חומרת מעורבותו בניסיון רצח, אפילו כעזר. בית המשפט שקל את הרציונל המקורי של בית המשפט קמא להקלה ("לא להחמיר עם נאשם זה יותר ממה שנדרש") והביא אותו בחשבון בגזר הדין המתוקן.