סע"ש 24671-03-19

תקציר

התובע, עובד לשעבר של הנתבעת, תבע את הנתבעת על כך שלא שילמה לו שכר ותנאים סוציאליים על פי חוקי העבודה והסכמים קיבוציים. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי טענות התובע קצובות בזמן. בית המשפט קבע כי התביעות שקדמו לחודש מרץ 2012 אכן חוסות תחת תקופת ההתיישנות. באשר להסדר הנורמטיבי החל על הצדדים, קבע בית המשפט כי ההסכמים הקיבוציים וצו ההרחבה אליהם התייחסה התובעת אינם חלים על הנתבעת. הסכם ההעסקה בין הצדדים נמצא כמסגרת הנורמטיבית החלה. בית המשפט בחן את טענות התובע בנוגע לשעות עבודתו ומצא כי גרסת הנתבע לעובדות סבירה יותר, ועל כן קיבל אותה. עוד קבע בית הדין כי התובעת זכאית להפסקה בת שעה בכל יום עבודה. על פי הסכם העבודה, התובעת הייתה זכאית לגמול שעות נוספות החל משעת העבודה העשירית. בית הדין חישב את גמול השעות הנוספות המגיע לתובע, ומצא כי הנתבעת חייבת לו סכום נמוך של גמול שעות נוספות עבור התקופה שמאוקטובר 2017 ועד לסיום העסקתו. באשר לתביעת התובעת לזכויות נלוות, קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לדמי הבראה ופדיון חופשה שנתית, וחישב את הסכומים המגיעים. טענות התובעת להפרשי פנסיה נדחו, שכן בית המשפט מצא כי הנתבעת הפרישה את הסכומים המתאימים לקרן הפנסיה של התובעת. כן נדונו נסיבות סיום יחסי העבודה. בית הדין קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב או הפרה את הסכם העבודה. עם זאת, מאחר שהנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובעת סירבה להצעות השמה, בית המשפט לא הורה על ניכוי הודעה מוקדמת. גם תביעת התובע לפיצויים בגין עוגמת נפש נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא מקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות התובע. בסופו של דבר, חויבה הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שחושבו בגין גמול שעות נוספות וזכויות נלוות. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו, וניתן היה לערער על פסק הדין בתוך 30 יום.