ע"א 388/64

תקציר

ענייננו בהסכם שכירות בין המערערת, שהייתה המשכירה, לבין המשיב, שהיה השוכר. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע להתקנת מזגן, שהביאה לכך שהמערערת סירבה לקבל את דמי השכירות שהוצעו לחודש מאי 1960, ולאחר מכן הגישה תביעת פינוי. המשפט הסתיים ללא צו פינוי בתחילת 1963. בעקבות זאת שלחה המערערת למשיב דרישות תשלום מרובות, אשר נותרו ללא מענה. בסופו של דבר שילם המשיב תשלום חלקי למעלה משלושה חודשים לאחר הדרישה הראשונה, אולם הוא לא כיסה ולו חודש אחד של דמי שכירות. לאחר מכן הגיש המערער תביעת פינוי נוספת, אשר הביאה לכך שבית משפט השלום הורה על פינוי המשיב וסירב להעניק לו סעד של צדק. המשיב ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר הביא להחלטת רוב להעניק למשיב סעד של צדק בתנאים מסוימים. שני הצדדים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי אי תשלום דמי השכירות על ידי המשיב, ובפרט דמי השכירות הנוכחיים, מהווה הפרה המספיקה כדי להצדיק פינוי. הם נימקו זאת בכך שאי תשלום דמי השכירות על ידי המשיב במשך למעלה משלושה חודשים לאחר דרישות מרובות, והתעלמותם הכללית מהתחייבויותיהם, גברו על השיקולים לטובתם. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי פינוי יהווה סנקציה חמורה מדי בנסיבות אלה וכי הצדק מחייב מתן סעד למשיב, ובלבד שיכסה את הוצאותיו המשפטיות של המערער. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי שווי הנכס המושכר אינו צריך להשפיע על ההחלטה, וכי יש לעשות צדק באופן שוויוני ללא קשר למצבם הכלכלי של בעלי הדין. לפיכך, החלטת בית המשפט המחוזי להעניק למשיב סעד בתנאי כיסוי הוצאות המערער התקבלה.