עמ"נ 20620-02-11

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לסיווג דירה לצורך קביעת ארנונה. הדירה המדוברת ממוקמת בבניין מגורים וסווגה היסטורית כנכס מגורים. עם זאת, המשיב, ככל הנראה רשות מוניציפלית, סיווג מחדש את הדירה כ"בניין שאינו למגורים", ובכך הגדיל משמעותית את הארנונה החייבת. המערערים טענו כי הדירה שימשה למגורים בלבד, ואילו המשיב טען כי היא משמשת כמשרד. ועדת הערר צידדה במשיב, והובילה את המערערים להגיש ערעור. המחלוקת המרכזית נסובה סביב השימוש בפועל בדירה, כאשר המשיב הסתמך על דוח ביקורת המצביע על פעילות עסקית. עם זאת, השופט מצא כי ועדת הערר לא ערכה בדיקה יסודית ולא אפשרה למערערים שימוע הוגן. במקום להחזיר את התיק לוועדת הערר, קבע השופט כי יש לסווג את הדירה לצורכי מס לצורכי מס עד שהמערערים יפנו את המקום, דבר שכבר התרחש בעת מתן פסק הדין. כמו כן הורה השופט למשיב לשאת בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורך דינם, תוך הכרה בנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מהעלאת המס. ככלל, פסק הדין ביטל את החלטת ועדת הערר והעניק הקלה למערערים בדבר חבותם במס.