עת"מ 354/05

תקציר

העותר, המתגורר בבית דו-משפחתי, חתם בשנות ה-50 על חוזה שכירות לנכס. בשנות השבעים הוקם בנכס מקלט ציבורי ללא ידיעת העותר. בשנות ה-80 שונה ייעוד השטח לשטח ציבורי פתוח. בשנת 1996 החל המקלט לשמש כבית כנסת, ובשנת 1999 הוגשה בקשה להקים מעליו כולל ובית מדרש, לה התנגד העותר. העותר הגיש עתירה מנהלית, שהתקבלה, וקבע כי אין לתת היתר בנייה. בשנת 2001 הוגשה בקשה לשינוי ייעוד הנכס, שאושרה בשנת 2003. בשנת 2005 הגיש העותר עתירה מנהלית נוספת, שהביאה לביטול היתר הבנייה ולשינוי התב"ע. העתירה הנוכחית מבקשת להשיב את הנכס, בטענה שהופקע שלא כדין. עם זאת, בית המשפט מוצא כי העותר לא הוכיח כי הנכס הופקע, ולפיכך, לפי סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, לא ניתן להשיב את הקרקע. יתר על כן, העותרת לא מיצתה את כל הסעדים המנהליים בכך ששיתפה את כל הגורמים הרלוונטיים בהליך. לבסוף, מאז בוטל שינוי התב"ע, המצב חזר להיות כפי שהיה קודם, כלומר לא היה שינוי ייעוד. מטעמים אלה דוחה בית המשפט את העתירה ומורה לעותרת לכסות את הוצאות המשיבים.