בג"צ 3943/13

תקציר

העותרים במקרה זה ערערו על השיטה בה נקט המשיב לחישוב זכאותם להפחתת הניכוי מהפנסיה החודשית בשל היוון. שיטת המשיב, שכללה הוספת ריבית שנתית של 5% ל"סכום ההיוון" שקיבלו הגמלאים, הביאה לכך שחלק מהגמלאים לא קיבלו את הטבת הניכוי המופחתת. העותרים טענו כי לשון התקנה הרלוונטית ברורה וחד משמעית, וכי על בית המשפט לפרש אותה כמשמעה כי יש להוסיף רק את מדד המחירים לצרכן לסכום ההיוון. עוד טענו כי ההיסטוריה החקיקתית של התקנה תומכת בפרשנותם. עם זאת, בית המשפט קבע אחרת. היא פירשה את התקנה לטובת עמדת המשיב, ומצאה כי לשון התקנה אינה ברורה וכי מטרת החקיקה תומכת ברעיון כי יש להוסיף הן ריבית והן הצמדה לסכום ההיוון. בית המשפט הדגיש כי תכליתה האובייקטיבית של התקנה, הנגזרת מההקשר הרחב ומהרקע הרחב שלה, היא ליצור מנגנון סינון שיקבע את היקף תחולתה. יתר על כן, קבלת טענת העותרים תהפוך את התנאי השלישי בתקנה לחסר משמעות, שכן היא תזכה את כל הגמלאים בני 65 ומעלה שקיבלו פנסיה במשך 15 שנה להפחתה בניכויים. השופטים הסכימו כי פרשנותו של המשיב עולה בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי והפיננסי העומד מאחורי התקנה. עוד ציינו כי הפגיעה בעותרים, שהיו בעשור השביעי לחייהם, צומצמה באמצעות הסדרים סטטוטוריים אחרים והקמת "ועדת חריגים" למתן סעד במקרים קשים. בסופו של דבר, בית המשפט ביטל את הצו המותנה ודחה את העתירה, ובחר שלא להורות על הוצאות.