ב"ל 1453/98

תקציר

שתי אזרחיות ישראליות, שאדיה ותקיה, שנישאו לתושבי ברטעה המזרחית ועברו אליה ממערב ברטעה, ביקשו לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם להן קצבאות ילדים מיום לידת ילדיהן או לחילופין משבע שנים לפני הגשת התביעות. התובעים טענו כי לא היו מודעים לזכאותם לקצבאות והמצב הכלכלי הקשה בשטחים הביא לחזרתם לישראל. אף שאזרחותם הישראלית לא הייתה שנויה במחלוקת, אישר המכון את קצבאות הילדים רק מיום הגשת התביעות, תוך ציון מגבלה של שלוש שנים על איחור בתביעות לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. בית המשפט מצא כי עדותם של התובעים כי לא היו מודעים לזכויותיהם הייתה אמינה וקיבל את העובדה שהם וילדיהם התגוררו בשטחים במשך כל שהותם בהם. עם זאת, מאחר שזכאותם של התובעים לקצבאות ילדים לא עוגנה במסמכים רשמיים ונותרו ספקות אם הם עיכבו במודע את התביעות, קבע בית המשפט כי שיקול הדעת של המכון להגביל את התקופה הרטרואקטיבית לשלוש שנים הוא סביר ומידתי. לפיכך, נדחו התביעות להארכת התשלומים הרטרואקטיביים, מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים.