ע"א 275/83

תקציר

בסכסוך על חוזה בין עיריית נתניה לבין חברת "סחף", אישר בית המשפט העליון פסק דין המחייב את העירייה לשלם ריבית משמעותית על חוב שלא שולם לאחר בוררות. המחלוקת התעוררה סביב החלת מדד המחירים לצרכן לחישוב עליית המחירים, כאשר "סחף" טענה כי מרץ 1976 צריך להיות הבסיס במקום אפריל, בניגוד לעמדת העירייה. בורר צידד ב"סחף", קבע את חודש מרץ כמדד הנכון, ופסק ריבית של 65% על הסכום המנוכה, המשקפת שינויים בערך הריאלי של המטבע עקב האינפלציה. העירייה טענה כי הבורר חרג מסמכותו בכך שפסק ריבית כה גבוהה, תוך שהיא מצטטת סעיף בחוזה הקובע ריבית פיגורים בשיעור של 11%. עם זאת, בית המשפט המחוזי, ולאחר מכן בית המשפט העליון, מצא כי פרשנות זו אינה מביאה בחשבון את השלכותיו הרחבות יותר של החוזה, במיוחד בתרחישים משפטיים ממושכים. בתי המשפט קבעו כי איחור משפטי בתשלום אינו מהווה פיגור רגיל המכוסה על ידי הוראת הריבית של החוזה; במקום זאת, הערכה מחדש הוגנת של החוב הייתה מוצדקת בשל שינויים כלכליים במהלך תקופת ההתדיינות המשפטית. המטרה העיקרית הייתה להבטיח כי "סחף" תקבל פיצוי הוגן שישקף את שווי החוב בזמן אמת, ולמנוע מהעירייה ליהנות מפרשנות בלתי הוגנת של תנאי החוזה. יתר על כן, בית המשפט העליון הדגיש את תפקידו של הליך הבוררות ביישוב יעיל של סכסוכים ללא התערבות בית המשפט, אלא אם כן נגרם עיוות דין ברור, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט הגיע למסקנה כי גביית ריבית של 65% היא חוקית והכרחית כדי למנוע עשיית עושר ולא במשפט, דחה את ערעור העירייה וחייב בתשלום הוצאות משפט.