רע"א 5033/22

תקציר

במקרה הנוכחי דן בית המשפט בבקשה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב ביצוע פסק דין של בית משפט השלום. לאחר עיון בהחלטות קודמות ובטיעוני הצדדים, החליט בית המשפט להתייחס לבקשה כאילו כבר ניתנה רשות ערעור, בהתאם לתקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. הסוגיה העיקרית נסובה סביב השאלה האם יש לעכב את ביצוע הפינוי ממקרקעין עד להכרעה בערעור. ככלל, הגשת ערעור אינה עוצרת את ביצוע פסק הדין, אך ניתן לעשות חריגים אם המערער מראה סיכויים טובים להצלחת הערעור ואם מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כאן קבע בית המשפט כי יש לתת עדיפות למאזן הנוחות, בהתחשב באתגר של השבת הנסיבות לאחר ביצוע פסק הדין אם הערעור יתקבל. בניגוד לטענת המשיב, מצא בית המשפט כי החלטת בית משפט השלום אינה מבססת באופן חד משמעי את חוסר מגוריו של המערער במקרקעין שבמחלוקת. יתר על כן, התיק עסק בעיקר בזכויות במקרקעין, ולא בסוגיות כספיות גרידא, שחיזקו את הטענות לעיכוב ביצוע. בנוסף, אף שבית משפט קמא ראה את סיכויי ההצלחה של הערעור כקלושים, במיוחד לאחר שעתירה לבג"ץ נדחתה, הוא לא התייחס לטענה מכרעת: שחלק מהקרקע לא הופקע, טענה שלא נשללה בהליכים קודמים. מצב זה יצר מספיק אי-ודאות כדי לשקול מחדש את ההשלכות הרחבות יותר לפני שממשיכים בפינוי. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערעור והורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום עד לסיום הערעור על ידי בית המשפט המחוזי, מבלי להטיל הוצאות.