עת"מ 47410-08-10

תקציר

העותרים ביקשו מהוועדה המקומית היתר בנייה להקמת חניון מקורה בצד המזרחי של שטחם, וזה ניתן. עם זאת, לאחר שהתגלו חריגות בנייה, הוצא צו הפסקה מנהלי. לאחר מכן ביקשו העותרים שינויים בהיתר, שנדונו בוועדה המקומית. המשיבים, בעלי נכסים שכנים, התנגדו למתן ההיתר וטענו כי הוא אינו תואם את התב"ע. הוועדה המקומית שמעה את שני הצדדים ובסופו של דבר הכריעה לטובת העותרים. על החלטה זו ערערו המשיבים בפני ועדת הערר, אשר קיבלה את טענות המשיבים וקבעה כי ההיתר שניתן לעותרים אינו תואם תכנית. לאחר מכן הגישו העותרים עתירה לבית המשפט לערער על החלטת ועדת הערר. בינתיים הרסו העותרים גם מבנה חניה שנבנה בניגוד לחוק. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם ועדת הערר פירשה נכונה את התב"ע הרלוונטית, שעמדה במרכז המחלוקת. בית המשפט מצא כי פרשנותה של ועדת הערר סבירה ועולה בקנה אחד עם החוק. עוד צוין, כי בפני העותרים עמדו אפשרויות אחרות לחניה בשטחם וכי החניון המזרחי היווה שיקולי בטיחות עבור המשיבים. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא יתערב בהחלטות התכנוניות המקצועיות של ועדת הערר, מה גם שביקרה במקום ואספה נתונים עובדתיים. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים בדבר קיר תמך ומילוי קרקע בשטחם. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה על כל חלקיה, ואישר את החלטת ועדת הערר. העותרים חויבו לשלם הוצאות משפט לוועדה המחוזית ולמשיבים.