דנ"פ 2001/05

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בנער בן שלוש עשרה שנים ותשעה חודשים שביצע פשע נתעב; מעשה סדום ורצח של ילדה בת חמש. הנער נשפט והורשע בבית משפט מחוזי, אך מועד גזר דינו עורר שאלות משפטיות בשל קרבתו ליום הולדתו ה-14. חוק הנוער קובע כי לא ניתן לכלוא קטינים מתחת לגיל 14, וההגנה ביקשה לגזור את דינו של הנער לפני שמלאו לו 14 שנים, אך בית המשפט סירב. גזר הדין בפועל ניתן חמישה חודשים לאחר שמלאו לנער 14 שנים, ובית המשפט המחוזי החליט על עונש של חמש עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. הנער ערער על גזר הדין וביקש לקיים דיון חוזר, אך בקשתו נדחתה. השאלה המרכזית העומדת בהכרעת הדין היא האם ההגנה שמציע חוק הנוער חלה על קטינים בעת הרשעתם או גזר דינם בפועל. בית המשפט העליון קבע כי כוונת החוק ולשונו מצביעות על כך שהמועד הרלוונטי הוא של גזר הדין בפועל ולא של ההרשעה, כלומר הנער לא היה מוגן על ידי החוק. עוד קבע בית המשפט כי בית המשפט המחוזי מילא את חובתו להזהיר את הצדדים מפני חריגות אפשריות מדרישות התביעה, ומשכך לא אירעה חריגה חמורה מההליך ההוגן. ככלל, הבקשה לדיון חוזר נדחתה, ופסק הדין המקורי נותר על כנו, כאשר השופטים ציינו כי בכל החלטה יש אלמנט של שרירותיות, וכי הפרשנות הספציפית של החוק אינה מצדיקה דיון חוזר. פסק דין מקיף זה התייחס במישרין לטענות העותר, וככזה לא היה צורך בדיון נוסף.